שנת 2003

בכל פעם שאני מרגיש קצת בודד אני מתקשר לחברה הוירטואלית שלי.
היא תמיד מספקת לי ריגוש בחיי. זה נורא נוח, כל העניין
הוירטואלי, כי אני יכול לשכב אפילו ערום במיטה, להסתכל בערוץ
האופנה (ולדמיין שזו היא שם על המסלול) ולדבר איתה על כל דבר
שבעולם. ולה- זה ממש לא אכפת שאני ערום, זה לא שהיא יושבת מולי
או משהו. היא שוטחת בפני את כל סיפור חייה ותמיד מקנחת באיזו
שטות משוגעת שהיא עשתה לא מזמן, שגרמה לחיים שלה להיות קצת
יותר מרגשים לרבע שעה. ואני- מקשיב ומגיב. אומר לה את דעתי על
כל מיני דברים שעם החברים הכי טובים שלי אני לא מדבר עליהם.
וזה די מעניין לדבר איתה.
אבל הדבר שממנו אני הכי נהנה- זה הקול שלה. קול מתוק שגובל בין
נאיביות מושלמת לסקסיות מטריפה. אני עוצם את העיינים ומדמיין
שהיא יושבת כאן איתי על המיטה, מדברת איתי ומסתכלת לי
בעיניים.
למה עדיין לא המציאו את המבזיק הזה של מסע בין כוכבים?! אם
יוצרי הסדרה יכלו לחשוב על זה באלף שעבר, למה כל המדענים
החכמים והחשובים לא יכלו לעלות על הטריק הזה?!
באיזה עידן מחורבן אנחנו נמצאים...


שנת 2018

בכל פעם שאני מרגיש בודד, אני מבזיק את החברה הוירטואלית שלי.
היא תמיד באה ומלטפת לי את הראש, מחבקת אותי ומנשקת אותי
בעדינות על הלחי- בדיוק כמו שאני אוהב. הכי כיף זה להתכרבל
איתה מתחת לשמיכת הפוך שלי- כזאת רכה ונעימה (גם היא וגם
השמיכה).
היום אני מרגיש בודד. אבל במובן הגברי של המילה.. החלטתי
להבזיק אותה. היא כאן. כל כך יפה...
כמו תמיד היא מלטפת אותי ומנשקת אותי בעדינות על הלחי. השפתיים
שלה כל כך רכות.. אני לא יכול יותר! אני מסתער עליה, גוהר
מעליה, מנשק אותה בתשוקה הכי עזה שאני יכול לדמיין, קורע מעליה
את הבגדים ואז...
זה נגמר.
שילכו לעזאזל כל המדענים האלה! לא יכלו להמציא משך הבזקה יותר
ארוך?!

מוקדש באהבה ליואבי