זה מוזר להגיד את זה,
טוב,
אולי לא מוזר אבל ככה זה מרגיש,
אני צריכה עזרה
למה דווקא אני?
אני לא מכורה, לפחות לא לדברים ה"מקובלים", אולי בעצם כן,
אני מכורה לסבל, לכאב, לשנאה העצמית הזאת שגורמת לי כל בוקר
לקום עם כאב בטן מייאש שכזה.
אני מחפשת אותו, את הסבל, ממש אורבת לו בפינות הכי שקטות, והוא
מצידו מעדיף להתחמק, אבל אני, עקשנית, לא מוותרת, גם כשהוא
רחוק, אני מאתרת אותו.
לפעמים...פעם ב-10 שניות אני מנסה לחשוב חיובי, יש לי מין
הרגשה טובה כזאת, אני מוצאת פתרונות ופתאום, שיר שאני שומעת,
מחשבה שעברה לי בראש, חלפה יותר נכון, רק הציצה, לא ממש
התכוונה להיכנס ואני דחפתי אותה לבפנים,
ושוב,
הכאב בטן.
אני יתמודד עם הכל רק לא עם הכאבי בטן האלה שנותנים לי להרגיש
כאילו אני עומדת למות, מין הרגשה כזאת שאני לא יכולה להסביר
אבל רק יודעת שעם היא לא עוברת לי עכשיו אני משתגעת.
לענות, לא לענות
כוס אמא שלו, מה הוא חושב לעצמו שהוא רק יגיד ואני יקפוץ כמו
כלבלב ממושמע?!?!?
יחייה לפי המצבי רוח המזדיינים שלו?!?!?!
למה מה קרה?!?!
אבל בכל זאת עונה, מתלבשת ורצה לתפוס את האוטובוס בדרך אליו,
שונאת אותו,
כל הדרך שונאת אותו, מגעיל אותי, שהנסיעה הזאת לא תיגמר בחיים
והדרך לפגישה איתו רק תתארך לה יותר ויותר...
ובכל זאת משלמת לנהג ומתיישבת, נושמת לרווחה שהספקתי את
האוטובוס האחרון אליו כי לבוא לקחת אותי... שהוא יעשה צעד
בשבילי? חס וחלילה...
ולמה?...
אני עוד שואלת את עצמי למה...?
מכורה לסבל, לכאב
לשנאה העצמית הזאת שגורמת לי לקום כל בוקר עם כאב בטן מייאש
שכזה...