היה זה מין ערב אפלולי שכזה, אחד עם עננים שמסתירים את
הכוכבים, וצללים מוזרים שעושים מין הרגשה מוזרה בלמטה של הבטן,
שאתה לא רוצה להודות לעצמך שאתה מפחד מהם, אבל אתה בכל זאת
עושה עיקוף כדי להישאר באור.
הרוח שרקה לה להנאתה, מזמזמת את החדש של שלמה ארצי, משחקת עם
עלים יבשים ובדלי סיגריות שזרקו אנשים שלא כל כך אכפת להם
מאיכות הסביבה.
הלכתי במורד הרחוב, משחק עם עצמי "רק על הקוים" ומפסיד פעם אחר
פעם.
חתולי רחוב בודדים נהמו לעברי כשהתקרבתי יותר מדי אל ערימות
האשפה שהיוו בשבילם ארוחות גורמה. השתדלתי להימנע מעימותים
מיותרים.
עשיתי כמיטב יכולתי על מנת להישאר בסמטאות צדדיות, להתרחק מקהל
רב מדי, שלא התאים למצב רוחי, אם כי בשעות מעין אלו העיר הייתה
שוממת גם בחלקיה ההומים ביותר.
בראש שלי הסתובב לו סיפור קצר. התיישבתי על ספסל בטון שעבר
במקום במקרה, והתחבר לי בצורה מושלמת עם הישיבה והסיפור והכל.
הוצאתי פנקס וסיגריה, ואז נזכרתי שהפנקס לא יכול להדליק את
הסיגריה, שמצידה אינה יכולה לכתוב בפנקס, אז הוצאתי גם את
המצית והעט.
בעודי נושף את הבריאות שלי ממני והלאה, ניסיתי את מזלי בשכנוע
הסיפור לעבור מראשי אל דפי הפנקס. הסיפור לא אבה לשתף פעולה,
והתוצאה הייתה מאכזבת. שאלתי אותו (את הסיפור) מה הוא רוצה
שאני אעשה עם הדף שהיה אמור להכיל את הוויתו. הוא (הסיפור, לא
הדף) אמר לי שמצידו אני יכול לשמור את הדף למקרה של חוסר בנייר
לגלגול, כי הוא לא מרוצה מזה, וזאת פשוט לא האמת האומנותית
שלו.
בזמן האחרון הסיפורים שלי התחילו להחזיק מעצמם. אני חושב
שלקורס בכתיבה יוצרת שלקחתי יש חלק בזה. המרצה שטף את המוח
שלנו עם שטויות על זה ש"כל סיפור הוא ישות עצמאית של מודעות
חלקית ומסר נסתר" ושאנחנו (הכותבים) רק "כלים בהם בוחרים
הסיפורים על מנת להעביר את עצמם אל נחלת הכלל". הסיפורים שלי
קנו את זה, ועכשיו הם תופשים עליי תחת.
מפה לשם הגעתי להסכמה עם הסיפור, שאת הדף הנוכחי אני שורף, אבל
פעם הבאה הוא משתף איתי פעולה, כי כבר יותר מדי זמן לא כתבתי
שום דבר ואנשים כבר מתחילים לתהות למה הוצאתי כל כך הרבה כסף
על קורסים לכתיבה. לך תסביר להם שהדבר היחיד שהקורסים האלה
שיפרו זה את המודעות העצמית של הסיפורים שלי. אני בשביל לכתוב
לא צריך לשלם מלא כסף לאיזה טמבל שחזר לפני יומיים מהודו והוא
מלא רוחניות קוסמית עליזה. אבל אבא התעקש, וגם נתן את הכסף, אז
מה אכפת לי ללכת?
איך שהסיפור שמע את המילה "הודו", הוא נדלק. הוא החליט שהוא
נוסע להודו לחפש את עצמו.
"הדבר היחיד שתמצא שם זה פרות קדושות, ולא משנה כמה תחפש"
אמרתי לו בכעס.
שיכור עבר לידי והסתכל עליי במבט מוזר. כנראה שהוא לא רגיל
לראות אנשים שמתווכחים עם הסיפורים שלהם. אני יכול להבין
אותו.
הסיפור שלי הלך לחפש חתולי רחוב להתאמן עליהם בשחיטה. הוא אמר
שאם הוא ימצא פרות קדושות הוא רוצה להיות שוחט מאומן כדי שיוכל
לשחוט אותן בקלות. אני התייאשתי מלנסות להבין אותו. השיכור
כנראה התייאש מלנעוץ בי מבטים כי הוא המשיך הלאה.
נשארתי במסטה חשוכה, מעשן את הפילטר, עם דף מקושקש, וספסל בטון
שנראה לי כבר די רצה להמשיך הלאה, אבל לרוע מזלו הפריבילגיות
של הסיפור לא היו גם מנת חלקו, והוא היה נתון למרותי. עדיין.

אני מקווה שהסיפור שלי ימצא את עצמו בהודו. במידה וכן, אולי
הוא יסכים להתאחד עם אחד הדפים שלי. כשזה יקרה, אני מבטיח
ליידע את הצבור הרחב ולמלא את תפקידי בשרשרת המידע הרוחני.:)