מכירים את התחושה הזו שהנשמה נחנקת? גוועת?
שאתם זקוקים למשהו בצורה כל כך מוחלטת שזה שולט במחשבותיכם בכל
רגע נתון? כל שיר מזכיר לכם את הגעגוע, כל דבר מוביל אתכם
לזכרונות מתוקים שדועכים עוד ועוד.
וכל מה שאתם רוצים זה שהמשהו הזה יחזור.
מכירים את התחושה שאם זה לא יקרה עכשיו, פשוט תמותו?
כל דבר אחר בחיים פשוט לא משתווה לזה ורק מגביר את הכאב
שבחוסר.
מכירים את התחושה שהנה, זה קרה, מצאתם את מה שאתם צריכים כדי
להיות מאושרים. נגעתם באושר. חייתם בתוכו, טעמתם אותו, הרחתם
אותו, הוא אפף אתכם בתחושות, מבטים, מראות ואז...האושר נלקח
מכם?

זה כואב כמו סכין בלב, זה מהפנט, זה מייסר.
הייתם פעם במצב שהבטתם לאושר בעיניים, יכולתם לעשות עוד צעד
אחד והייתם מגיעים אליו, אבל הרגשתם בתוך כלוב מתכת שסוגר
עליכם ומונע מכם לעשות את הצעד הזה?
זאת התחושה הנוראה ביותר שיש בשבילי- לראות איך אוכל לגרום
לנשמה שלי להתעופף ולהיות חופשיה אבל ידיי באזיקים, לפחות
בינתיים.

ראיתי את האושר, הייתי חלק ממנו- והתרחקתי ממנו, לא מרצון.
ועכשיו, אני רוצה לנשום את החופש שוב. להיות מאושרת שוב.
אני מרגישה שהנשמה שלי נחנקת, מורעבת, גוססת.
יש בידיי את הכלים להצילה אבל אני לא יכולה להשתמש בהם.

מכירים את התחושה הזו שהנשמה נחנקת? גוועת?
אני חיה את התחושה הזו כל שנייה ביממה.