אל תגע!!! צעקתי שלא תעז להתקרב, הוא הסתכל עלי במבט מוזר מנסה
להבין מה עובר עלי כי משמחה שנכנסנו הביתה השתנתי מקצה לקצה
ונכנסתי לפניקה, אני לא יודעת למה אני תמיד מנסה לשלוט בעצמי
אבל אני לא מצליחה. זו המזכרת האחרונה שלי ממנה. תפסתי את
חבילת הפילם בידיים רועדות, רק חבל שתמיד פחדתי למסור את זה
לפיתוח אני פשוט לא חושבת שאצליח להתמודד עם זה, מספיק גם ככה
כל הכאב הזה. כל האנשים אמרו שהכאב יתפזר עם הזמן. אבל הוא לא,
הוא רק נאגר. הוא מתיישב לו שם, בפינה בלב ואוכל לי את כל
האושר, כי ברגע שאני מרגישה שמחה אני נזכרת בזכרונות איתה
והעצב משתלט. אני רואה אותה בכל מקום, אני לא מצליחה לעזוב.שם
בגן שעשועים, על יד הקרוסלה ושם בפינת הרחוב, בחנות שכל כך
אהבה לבהות בה. חנות הממתקים שכל חלון הראווה שלה היה מלא בכל
טוב, ותמיד היא ביקשה רק עוד סוכריה אחת, רק עוד אחת, התחננה.
ולא יכולתי לעמוד מול תחינותיה, ותמיד נשברתי, אבל פרצופה
המסופק כאשר הגשתי לה את הסוכריה פיצה על הכל.
טוב, אמרו לי לנסת להתחיל חיים חדשים, אמרו לי לפתוח דף חדש.
ואתם רואים אחרי שנה וחצי אני מתחילה או לפחות מנסה. הינה אני
התחלתי לצאת ואני נפגשת עם בחור חדש שנראה די נחמד, למרות
שעכשיו הוא בטח חושב שאני משוגעת בגלל התגובה האחרונה שלי עם
הפילם,אבל הוא לא מבין, אף אחד כבר לא מבין. זה הפילם האחרון
שלי איתה לפני.... לפני שקרתה התאונה...וכך בגלל נהג שיכור אחד
שרצה לנהוג לבד ולא לקחת מונית למרות מצבו ההפכפך ואחרי לילה
של שתיה בלתי פוסקת,  וכשהיא הלכה בדרך לבית הספר זה קרה והבת
שלי כבר לא היתה בין החיים, הוא לקח את חיייה וגם את חיי אולי
אני עוד נושמת אבל נשמתי מתה איתה.