"נו, מה הפעם?"
"מה?" שאלתי בתמימות.
היא ישבה מולי וחייכה.
"את יודעת בדיוק מה. את הולכת לדבר עליו או שנצטרך להעמיד פנים
שהוא לא הדבר היחיד בראש שלך עכשיו?"
אני צחקתי.
"אין מה להגיד. הוא חמוד, כל כך חמוד. אבל הוא לא מעוניין. אז
זהו."
היא זעפה עלי: "מה זהו? לא זהו ולא כלום. איך את יודעת שהוא לא
מעוניין?"
"מה איך? אני רואה איך הוא מתנהג, איך הוא מדבר."
"אני רואה איך את מתנהגת ומדברת. איך הוא ידע שאת מעונינת אם
לא תפגיני איזה רגש או משהו?"
"אין מה להפגין, הוא הבהיר שהוא ממש לא מעוניין. אני לא הולכת
לרדוף אחרי אף אחד."
"לא לרדוף, לצעוד אחרי..." היא צחקקה ואני זרקתי עליה כרית.
היא לבשה ג'ינס שחורים וחולצה לבנה שאפשר היה לראות בעדינות את
קווי החזיה השחורה שלה. היא תמיד אהבה שיהיה ברור, כשגבר מדבר
איתה, שיזכור תמיד שהיא אישה.
"מותק, את צריכה להראות את עצמך יותר. תפסיקי עם הביישנות,
תלבשי משהו קצת יותר צמוד תראי איך הם ירוצו אחרייך."
"אשליות..." אני שרתי לה והיא זרקה עלי בחזרה את הכרית.
"תספרי לי עליו."
"את לא תעזבי את זה, אני מבינה."
"עד שלא תספרי לי עליו, לא."
נשמתי עמוקות והעליתי את דמותו בראשי.
"הוא חמוד... הוא גבוה, יש לו עינים כחולות, מקסימות. הייתי
יכולה להעביר ימים בלבהות בעינים האלה..."
"אה, אבל את לא דלוקה עליו או משהו." היא שיחקה עם קופסת
גפרורים ששכבה על החלון ליד הקטורת.
"דלוקה, לא. זה רק איזה CRUSH קטן, שאם אני לא אזהר, יהפוך
לCRASH- מוחלט."
"תחכום... מה רע ב-CRUSH? חומד, את צריכה לחיות את החיים. אף
אחד לא התחרט על זה שנהנה יותר מדי מהחיים."
"אני לא אהנה כשאני אביע עניין ומה לא והוא יושיב אותי לשיחה
שהוא רוצה להיות רק ידידים."
"אאוץ'.באמת לא מומלץ. אבל את בעצמך לא בטוחה שזה מה שיקרה."
"מה אני כבר יודעת? אל תעשי את זה עניין, לא עוזר לי לחשוב
עליו."
"אז צאי לאנשהו, מועדון, פאב, משהו. לכי תמצאי לעצמך מישהו."
"זה קל מאוד להגיד, אבל את מכירה אותי..."
"כן, אני מכירה אותך, ומכירה בעובדה שמגיע לך מישהו שיעשה לך
טוב."
"איך הגעת למסקנה שבמקומות שאני שונאת אני אמצא מישהו שיעשה לי
טוב?"
"אז לכי לבתי קפה, מכון כושר. לעזאזל, צאי לרחוב."
"יפה יפה, לא מצאתי גבר אז שולחים אותי לזנות?"
היא חייכה והדליקה עוד סיגריה.
"את רואה שלא טוב לך ככה."
"טוב לי, טוב לי." אמרתי בביטול.
"אבל יכול להיות כל כך הרבה יותר טוב. אני לא צריכה להגיד לך,
את בעצמך יודעת שהמצב יכול להשתפר."
"המצב תמיד יכול להשתפר. אבל עזבי, הוא לא מעוניין... לא
חשוב כמה אני מעונינת."
היא ניערה את האפר של הסיגריה מחוץ לחלון.
"אז תמצאי לעצמך מישהו אחר."
"מותק, די. גברים לא מעונינים בי ואני כבר עייפה מלהיות
מעונינת בהם."
"נכון שהם כולם חארות..."
"כן, הם כולם חארות." קטעתי אותה.
ישבנו שם שתינו, בשקט. אני רציתי לדבר. הרגשתי איך זה מתעצם
בתוכי. כבר לא יכולתי לדבר איתה בלי שזה יקרה. תמיד.
אהבתי אותה, נורא. היא היתה חברה כל כך טובה שלי, ונורא אהבתי
אותה. תמיד היינו מדברות בטלפון שעות, יושבות באיזה פארק
ומסתכלות על חתיכים שעברו ונותנות ציונים.
היא היתה מצחיקה אותי. ולא הרבה אנשים הצליחו להצחיק אותי. כל
כך אהבתי לצחוק ממנה. והיתה קונה לי אזיקים ליום-הולדת, כזה
בצחוק, ושוקולד מיוחד למריחה. אבל בנוסף למתנה אמיתית. מתנה
שהיא ידעה שאני כן אשתמש בה.
שאר הדברים היו בצחוק.
ואהבתי אותה. למרות שאף פעם לא אמרתי לה. והיא היתה אומרת לי,
באמצע שיחות בתור מחילה על בדיחה שהיא ידעה שתעצבן אותי, בסוף
השיחה, לפני שניתקנו. ואני בדרך כלל לא הייתי עונה על זה.
והיא לא כעסה. אבל לא יכולתי. המילים האלה, כל הקטע של הבעת
רגשות, פשוט לא יכולתי להגיד לה כמה שאני אוהבת אותה. אבל היא
הבינה, וזה היה הקטע. היא לא ציפתה ממני להגיד לה כאלה דברים,
למרות שהיתה חסרת ביטחון לפעמים, ולמרות שאהבה נורא לגרום
לאנשים לאשר לה שהכל בסדר. אבל אותי היא לא הייתה מכריחה,
ואפילו פעם אחת היא לא העירה לי על זה שלא אמרתי לה שאני אוהבת
אותה.
היא היתה מספיק חכמה להבין את זה לבד.
והרגשתי איך זה מתעצם בי. בהתחלה היד התחילה לזוז ממקום למקום
ואני ידעתי שזה בא ולא יכולתי לשלוט בזה. בזמן האחרון כל פעם
שראיתי אותה כבר לא יכולתי לשלוט בזה וזה היה מתפרץ ממני, כמו
לבה מהר געש. כמו זוג בתולים שמתמזמזים על הספה בחדר האורחים
ומתפללים שהרגע לא יגמר, תרגום, שההורים לא יכנסו עליהם. התפרץ
כמו אבא מכה שגילה ששוב אחד מהילדים נכשל במבחן, או לכלך את
הרצפה, או ראה טלויזיה. או שלא עשה כלום. או שעשה משהו. או
שסתם נשם. התפרץ.
"אז למה יצאת איתו?"
היא סובבה את המבט שלה. לפי העינים, ראיתי שהעניין השתנה.
שתינו ידענו בדיוק לאן אנחנו הולכות.
"שוב התחלת עם זה?" שום צחוקים. שמעתי את העצבים בקול שלה.
בקול שלי.
"למה יצאת איתו?"
"אין לי סבלנות לזה, חשבתי שנשב ונצחק."
"למה יצאת איתו? ביקשתי ממך להישאר איתי, דיברתי איתך בטלפון,
דייט אחד להפסיד, זה הכל."
היא זרקה את הסיגריה מהחלון והתחילה להכניס דברים בחזרה לתיק.
"למה יצאת איתו?"
"כי בא לי. מה את, אמא שלי?" היא הניפה את הרגלים לרצפה
ונעמדה.
אני קמתי מולה ודחפתי אותה בחזרה למיטה.
"את לא זזה. למה יצאת איתו?!"
"עזבי אותי בשקט. התחשק לי לצאת, יצאתי!"
"אמרתי לך, הלילה תישארי ותדברי איתי, אל תצאי איתו הלילה."
היא הסתכלה עלי בכעס והוציאה ליפסטיק מהארנק. לא אמרה כלום, רק
מרחה ליפסטיק מספר 254. אדום ג'ונגל או משהו.
"למה יצאת?!"
"כי הייתי חרמנית ובא לי זיון!! דחילאק!"
ואני כעסתי. והכל התפרץ. העפתי את הליפסטיק מהידים שלה.
"לא היית צריכה לצאת איתו!!!!! חתיכת מטומטמת, אמרתי לך להישאר
בבית! אמרתי לך להפסיק להתראות איתו ולהישאר בבית!!!!! לילה
אחד מחורבן בלי זין, את לא יכולה לשלוט על עצמך, הולכת לאן
שהכוס המזדיין שלך אומר!!!"
העפתי לה סטירה. סתם ככה, היד שלי עפה.
"אני... אני..."
התחלתי לבכות. לא התכוונתי להרביץ לה. היא הסתכלה עלי בעינים
קפואות. לא בכתה, לא כעסה, לא פחדה, פשוט הסתכלה עלי.
נפלתי על הרצפה, חיבקתי את הרגליים שלי, ובכיתי. בכיתי. בכיתי.
בכיתי.
"ביקשתי ממך לא לצאת איתו. להישאר בבית."
היא לא זזה. ישבה על המיטה והסתכלה עלי, עם העינים הקפואות.
"את לא ביקשת."
בכיתי. הדמעות התרוצצו לי בראש ודרך העינים, הפרצוף מתרטב ואני
רק מחזיקה את הברכים כדי שאני לא אתפרק.
"את לא ביקשת. אנחנו דיברנו בטלפון, והוא בא לאסוף אותי. ואני
אמרתי לך שאני יוצאת. ואת אמרת שאני אהנה, ושנדבר מחר, ושיהיה
לי לילה טוב. לא אמרת לי לא לצאת."
בכיתי. בקושי הצלחתי להבין מה שאני אומרת: "הייתי צריכה לבקש.
לא ידעתי. לא היה לי שום מושג. הייתי צריכה לבקש. פשוט לא
ידעתי."
"לא יכולת לדעת. גם אני לא ידעתי."

היא ליטפה את השיער שלי.
"אני מצטערת. אני מצטערת. אני כל כך מצטערת. אני לא ידעתי שהוא
הסיע אותך לחורשה באמצע הלילה. לא ידעתי שהוא נעל את הדלתות
כדי שלא תוכלי לברוח. לא ידעתי שהוא הרביץ לך עד שאיבדת את
ההכרה. לא ידעתי שנשברו לך צלעות, ושהעין שלך התנפחה. לא ידעתי
שהוא קשר לך את הידים ולא ידעתי שהוא הפשיט אותך ולא ידעתי
שהוא אנס אותך כל הלילה ולא ידעתי... לא ידעתי שהוא רצח אותך
בבוקר. הייתי צריכה להגיד משהו לילה לפני כן. הייתי צריכה
להגיד... אבל... אבל אני לא ידעתי, אני פשוט לא ידעתי."
"אני יודעת." היא הנהנה. "אני יודעת."

הדלת נפתחה. אמא נכנסה.
ואני ישבתי שם, לבד בחדר, ובכיתי. כי לא ידעתי. באמת שלא
ידעתי.