יום אחד קמתי בבוקר והחלטתי לפתוח בית מלון.
בית מלון יפה כזה, חמים.. עם אווירה ביתית
שיהיה כיף לבקר בו..
ושיהיה בו תמיד מקום לכולם.
קניתי בית גדול, ונתתי לו שם.
סידרתי את החדרים ככה שיהיו מרווחים,
שמתי נרות יפים בכל החדרים,
ושושנים בתוך כדים,
דיסקים עם מוזיקה רומנטית חיכו בחדרים,
לכל האוהבים.
חיכיתי בקבלה עם חיוך,
וכל אורח שהגיע למלון קיבלתי בחיבוק.
אחרי כמה ימים הגיעה ילדה,
שאלה אם היא יכולה להשתקע,
"יש לך הרבה חדרים, ולי אין איפה לגור"
היא אמרה.
ואני חדש בעסק נתתי לה את המפתח לחדר הכי גדול והכי מפואר שהיה
לי עם חיוך גדול וברק בעיניים.
והיא לקחה המפתח, הלכה לחדרה נעלה את הדלת ונעלמה.
ואני? הסתכלתי איך חדר שלם אבד לי בשניה.
לקחתי חופשה לכמה ימים, כי החיוך אבד.
כשחזרתי כבר לא הייתי אותו הדבר, החיוך האמיתי התחלף בשקר,
ואנשים כבר לא באו לבקר.
יום אחד דפקה בדלת נערה, כל כך חמודה, כל כך יפה.
התיישבה לידי והחיוך חזר לפני,
רוצה לבוא איתי לסיבוב היא שאלה.
הפנתי את מבטי בבושה והנהנתי עם ראשי, היא תפסה בידי ולקחה
אותי לגינה חשוכה
תסתכל עלי אמרה, ואני הפנתי מבטי, וברחתי מבושה.
נכנסתי למלוני, סגרתי את הדלת בבושה,
לקחתי מפתח לאחד החדרים ונעלתי את הדלת, את המפתח בלעתי.
הבטן כאבה, כאבה כל כך.
את כל אורות המלון כיביתי, והחלטתי שזהו, את המלון אמכור לכל
המרבה במחיר.
אך קונים כלקוחות, פשוט לא הגיעו.
יום אחד צלצל הטלפון, שאל אם אני רוצה לבקר חבר,
לבשתי את בגדי השחורים ויצאתי אל עתיד ידוע.
נסענו אל הים, שכבר שכחתי איך הוא נראה,
שם ראיתי אותה פעם ראשונה,
עינייה התמזגו עם הים, חיוכה הצית בליבי להבה.
יש לך מלון? היא שאלה.
וחטפה מידי מפתח והתחילה לשחק בו,
הסתכלתי על המפתח שלא התכוונתי לתת, עף באוויר, מסתובב לו
עד שעף לים ונבלע, "אני מצטערת" אמרה "זה היה בלי כוונה".
אך המפתח כבר אבד.
חזרתי לבדי למלון, שהפך בית קברות.
פתאום נקישה,
וילדה תמימה, "אני חדשה פה" לחשה
אפשר להתארח במלונך?
לקחה פרח ונתנה לי עם נשיקה
חיוכה הקסים אותי, שפשפתי עיניים והיא עדיין היתה שם,
האירה את כל בגדי הקבורה שלי,
"למה כל כך חשוך פה?" ובלי לשאול הדליקה את אורות המלון
"יש לך חדר בשבילי?" היא שאלה עם חיוך אמיתי
הסתכלתי על מדף המפתחות, אך הוא היה ריק,
הסתכלתי עליה, ובחיוך עצוב אמרתי
"מצטער.. אבל אין מקום במלון"
כיביתי אורותי והוצאתי אותה בדמעות.

מוקדש לאותה ילדה תמימה, שלה לצערי, לא היה לי חדר פנוי.