הוא תמיד הגיע לעבודה בשמונה, לבד מן פעמים שבהן איחר מסיבות
מוצדקות, או הקדים בשל הצורך להספיק הרבה ביום עמוס.
היא תמיד עמדה וחיכתה לו, מאז אותו יום לפני שנה, עת הובאה
למטבחון.
הסבלים פרקו אותה מן המשאית, העלו אותה לקומה העשרים, קילפו
ממנה את הניילונים וגררו אותה למטבחון. היא עמדה שם מנותקת,
מחכה. טכנאי שבא חיבר אותה לחשמל, למים ולביוב, ובדק כי היא
פועלת, המים זורמים אל המשפך, המים העודפים אל הביוב. טכנאי
אחר הגיע למחרת עם שקיות סיטונאיות של קפה ושוקו, אבקת חלב
וסוכר. הוא פתח את הדלת שבחזיתה, הוציא מבטנה את מיכלי
הפלסטיק, מילא אותם באבקות והחזירם למקומם. הוא הזיז מתגים
וקבע יחסים, סגר את הדלת בטפיחה. הכין לניסיון כוס אחת מכל
משקה, והיה מרוצה מן התוצאה. ניגב במטלית והלך לדרכו.
מאז היא פועלת ללא תקלות, צייתנית תמיד, מלבד כאשר נגמר לה
החומר. הטכנאי עם השקיות מגיע אליה בימי ראשון ושלישי, פותח
אותה, עומס אותה באבקות, בודק, מכוון קצת ומסיים תמיד בניגוב
מטלית. לעתים הוא מביא עמו חידושים. החידוש האחרון היה משקה
סחלב ריחני. היא סובלת הכל, מקבלת את השינויים בשלווה.
המשקה חינם. כולם למדו להשתמש בה תוך שניות. מניחים כוס נייר
מתחת למשפך, לוחצים על הכפתור, אור נדלק, קולות נשמעים. הבורג
החלזוני שבבטנה מוליך את האבקה מן המיכל הנבחר אל המשפך, האבקה
נשטפת בנוזל חם. הכוס מתמלאת, מעלה אדים. לקראת הסוף היא מאיטה
את הקצב עד לטפטוף איטי שגם הוא פוסק, ואז מסמנת בצפצוף קצר כי
הפעולה הושלמה, מוכנה לסבוב נוסף.
גם הבוקר הוא הגיע בשמונה. חלף על פני המטבחון תוך הצצה בה
ובקהל המשתמשים בה. נכנס למשרדו הנמצא בסמוך, הדליק את המחשב,
הקשיב להודעות בטלפון. הוא תמיד המתין לרגע שבו המטבחון יהיה
ריק מאדם כדי לבוא אליה שתכין לו את קפה הבוקר.
בבוקר הוא תמיד שותה אספרסו. את האספרסו היא טוחנת מפולי קפה
שלמים, משחררת את הטריות לאויר העולם, ומטפטפת באיטיות את
הנוזל המקציף אל הכוס הממתינה. היא מכונה פשוטה, ואין בה מתקן
הקיטור הנחוץ להכנת אספרסו אמיתי. הוא לא אהב את חבריו
שהסתייגו מן האספרסו שלה בשל כך, חשב שהם יאפים. לטעמו היה
האספרסו שלה קרוב דיו לדבר האמיתי.
הבוקר התרוקן המטבחון מוקדם. הוא ידע זאת מן הצפצופים שלה,
שפסקו. הגיעה עת הקפה שלו.
הוא לחץ על הכפתור. היא התחילה להשמיע קולות. טוחנת אספרסו.
הוא ידע בדיוק מהו משך הזמן הנחוץ לה, וניצל אותו כדי לקחת כוס
נייר, לשים בה כפית סוכר, ולהציב את הכוס מתחת למשפך שלה. הוא
היה מתורגל, ואף פעם לא איחר לרגע שבו החל הנוזל לטפטף מן
המשפך. את פרק הזמן של הטפטוף הוא היה מנצל לסקירת העולם שנשקף
מן החלון. בשניות הארוכות הללו הוא היה בוחן את הרחוב ממרומי
הקומה שלו, מבחין מה השתנה מאתמול, שוקע במחשבות. היא תמיד
היתה שולפת אותו ממחשבותיו בצפצוף הסיום שלה.
גם היום הביט מבעד לחלון, רואה בחורה יוצאת ממונית ופוסעת אל
הבניין שמנגד. הילוכה הזכיר לו מישהי. מן העבר. שקע במחשבות,
משתדל לדלות מזכרונו את פרטי האשה. לא הצליח. זכר רק את
התנועות שלה, קולותיה, הגניחות, ושלא ידע אז בוודאות אם באה על
סיפוקה.
הוא התנער לפתע, מבחין בדבר מוזר. זמן רב חלף מאז לחץ על
הכפתור, והיא לא ציפצפה.
מופתע, הוא הלך אליה, לקח את הכוס, בחן את האספרסו, חזר
למשרדו. התיישב. לגם את הקפה. עשה שני טלפונים. השיב לדואר.
הבחין כי איבד את שלוות הנפש שלו. התפלא על כך.
ואז, בהארה, הבין את חשיבות הציפצוף. |
