עד שביל האמת,
לא ידעתי, על הידיים האלה.
התשושות האלה.
ולכל השנים בחיקך,
לא הייתה  הכירות לליבך.
אישה אפופת מסתורין,
מנהרות של אש, שאף נפש אחת איננה יודעת,
והשקט נשמר במצולות הים.

האם רק עין מטורפת חושבת זאת?
או שהינך התפזרת לשברים עוד בילדותך.
לעולם,המפתח ישאר בידי הגורל.

רק אקרא לך אמא, ומעבר...
לא אדע, לא אשאל.
ואת תשבי שם בצד, מכופפת, נרקבת.
מלאת סודות עבר.

מלכת העגמומיות, מה אומר,
לילדי הרך, עלייך,
סוכר או חומץ, או שמא ריק מוחלט.
מתי תשחררי מועקותייך?