עוד יומיים יש לי מתכונת בלשון. אין לי כח להתכונן וממש לא
מעניין אותי איזו תופעה פונטית מצויה במילה 'הזדקנו'. אז אני
בוהה באוויר. פתרון נח. פתאום האוויר נראה הרבה יותר מעניין
ומלא חיים מספר לשון- יש בו חמצן, חנקן, פחמן דו- חמצני. נחמד.
משעמם.
קמתי והלכתי לסלון, פתחתי טלוויזיה. שוב דודו טופז. לא נמאס לו
מעצמו?! מה שאני הכי לא מבינה זה איך כל הסבתות משדרות ובת-ים
מתות עליו. נו מילא, יש משהו יותר טוב לראות? בתקופה כזאת של
מסחור טלוויזיוני (ומסחור כללי) אין הרבה ציפיות. כל מה שאני
יכולה לעשות זה לצפות בשקט באיזו טלנובלה ישראלית סוג ד' עם
דוגמנים (שחקנים עלק!) שיגזלו ממני את פרנסתי העתידית בתור
שחקנית. וזה לא כי הם מוכשרים, הם פשוט מצטלמים טוב.
מוות לכוסיות!!!
אוף... גם אני רוצה. שונאת דיאטות אבל שוב מכריחה את עצמי
להתעלם ממגוון העוגות בבית שמחכה רק לי! לפה שלי! כבר המון זמן
אני בדיאטה... ירדתי די הרבה בסך הכל... אני מודדת את עצמי כמו
מטורפת, מחשבת כמה עוד נשאר לי עד שאגיע למשקל האידיאלי- 52
קילוגרם! יש לי עוד קצת דרך...
אבל מה הטעם? במילא כשאשבר אעלה הכל בחזרה. עושה סיבוב וחוזרת
בדיוק לאותה נקודה. הכל מתחיל מאפס.
שוב מתעלמת מהמחשבות האלה. הולכת לחדר ומנסה לכתוב. לא, אין לי
מוזה. חבל. מסתכלת במחברת שלי- שירי דיכאון מתערבבים בניסיונות
פטאתיים ליצור סוף- סוף משהו אופטימי. אני כל כך טיפשה!
ספר הציורים של אמ. סי. הצש'ר, כל כך עמוק- מדרגות המובילות
לשום מקום, דגים, ציפורים, התמונה של ההעין והגולגולת. מצמרר.
אתמול דיברתי עליו עם אפרת, שתינו נדהמנו ממנו כל כך. למה אני
לא יודעת לצייר?! בציור אפשר להביע הרבה יותר ממילים. גם
היצירות הכתובות שלי לא משהו... חבל.
אני שוב מרחמת על עצמי. אני שונאת לרחם על עצמי, אפילו יותר
מאת עצמי. כך שאני במבוי סתום. כבר אין לאן ללכת. אין כבר את
מה לשנוא. גם אין מה לאהוב.
אני שוב בוהה. זה התחביב החדש שלי. בעצם אין בזה שום דבר חדש.
כל החיים שלי אני בוהה ואני בטח אבהה עד יום מותי. אבל אני
אמות צעירה. הזקנה מפחידה אותי. לעזאזל, אני בת 16 ופוחדת
להזדקן! גם ילדים אני לא רוצה. אני דווקא אוהבת ילדים, אבל אני
לא רוצה בילדים משלי.
אני רוצה חבר. סתם בשביל לומר:'אני בת 16 ויש לי חבר' ואז
הכל יהיה מושלם.
אבל הכל כל כך רחוק משלמות, הדכאון שלי עומד לפרוץ שוב וזה
מפחיד אותי. מה לא מפחיד אותי?! שונאת לפחד.
חם לי. מאוורר התקרה מעל לראשי משמיע רעש מעצבן, מטרטר לי בתוך
המח. הוא בכלל לא מקרר הדבר הזה.
שילכו להזדיין כולם!
ירדתי למטה למטבח. שברתי דיאטה. נו- הגיע הזמן, זה היה ברור
שאני אשבר ואעלה הכל בחזרה. FUCK, העוגה הזאת לא טעימה, היא לא
היתה שווה את זה, אבל כבר מאוחר מדי. עכשיו אני שונאת את עצמי
יותר. איזה יופי! חיי מעולם לא נראו טוב יותר! גם את הסרקזם
שלי אני שונאת... אני שונאת הכל בעצם.
כבר אין טעם. אני לא יודעת כלום. אף אחד לא יודע כלום באמת...

אין יותר דרכים להמלט. אני חייבת להתכונן למתכונת המזדיינת
הזאת.
נו, טוב. רק שיהיה בהצלחה.