אם אפשר היה לטבוע במקלחת, כנראה שכבר לא הייתי יוצאת משם.
מתבוננת בשטף המים, מדמיינת לרגע כמה מרגיע היה יכול  להיות
להבלע בתוכם. לתת להם לשטוף את הכל, לשטוף אותי עצמי מהעולם
הזה. לתת לגלי החיים השוטפים מעת לעת להטביע אותי למעמקים,
היכן שהשקט והנחת שוררים ואין צורך קיום למחשבה. באותו הזמן
עוטה אני את ארשת החוסר-תחושה הרסקולניקובית, המוכרת לי כל כך.
כמעין גל מקפיא של אדישות, עיניים מרוקנות ומחשבה לכיוון אחד
ויחיד- לשים קץ לסבל.
ברגע זה של אבדון עצמי לתיהום הריקנות, אמור מוחי ההשרדותי
להעלות תמונה שלו בראשי, כתמיכה אחרונה, כעילפון למניעת איבוד
דם. אולם אפילו האורגניזם הנפלא, במישור הגשמי ביותר, נותר כה
מבולבל- תמונה של מי לשדר? הם כולם מנומסים, בעבר הביעו עניין
מסויים, חיבתם עם הזמן דעכה והאדישות עם הזמן גברה. וובכן,
מקרה אבוד. ובשביל משפחה לא חיים, אלא לא מתים.