וכמו תמיד, אנחנו יושבים שנינו ביחד לבד על המיטה שלו,
מחובקים, רואים טלוויזיה, כל כמה שניות הוא מגניב לי נשיקונת.
אוהבים כאילו רק עכשיו גילינו אחד את השניה, אבל לא, אנחנו
ביחד כבר שנה, שבעה חודשים ו-13 ימים. ועדיין - אנחנו מאוהבים
כמו זוג של 4 ימים. איזו היסטוריה יש לנו... כמה רגעים
מתוקים... כמה אהבה, כל כך הרבה אהבה... אני והוא מכירים אחת
את השני הכי טוב שאפשר. אני מכירה כל קו בכף היד שלו, כל מחשבה
שעוברת לו בראש, כל נקודת חן שיש לו. וכנ"ל הוא לגביי.
פעם חלפה לי בראש מחשבה - אולי אני מבזבזת עליו את הנעורים
שלי? אבל חשבתי על זה רק לרגע, ואז הבנתי מייד שזה ממש לא
בזבוז... הוא אהבת חיי ואני לא רואה את עצמי עם אף אחד אחר.
נכון נראה כמו התמונה המושלמת? כולם קינאו על הזוגיות המופלאה
הזו.
אז זו היתה תמונה מושלמת. עד ששרון נכנס לתמונה. הוא פשוט שינה
הכל, כל ההשקפה שלי על הקשר עם יובל השתנתה מקצה לקצה בין
לילה. בעצם- בין רגע!
אז מי הוא אותו שרון?
שרון הוא נער מושלם. מ-א' ועד ת'. מכף רגל ועד ראש. כולו פשוט
קורן שלמות. הוא כ"כ מתחשב, לא מתנשא, מבין ומקשיב, ובנוסף
לכל- הוא נראה פשוט... מדהים... אלוהי!
בפעם הראשונה שראיתי אותו, כשעוד לא הכרתי אותו, לא האמנתי שיש
גבר שיכול להיות כ"כ מושלם...
זה נשמע כמו קלישאה, אבל באמת הרגשתי כלפיו משהו חזק מהרגע
שהוא פתח את הפה ואמר לי - "שרון, נעים מאוד, עם מי יש לי
העונג?". נמסתי.
לקח לי כמה שניות לצאת מההלם של כל השלמות הזו, עד שהצלחתי
להוציא מילה ולהציג את עצמי. לחצנו ידיים, ושם הכל התחיל...
התחלנו לדבר קצת. הוא סיפר לי קצת על עצמו, מאיפה הוא בא, איפה
הוא לומד ומה הוא אוהב לעשות. דיברנו, ודיברנו, ודיברנו. מכל
הדיבורים האלה התחילו כל הבעיות. כי מרוב כל כך הרבה דיבורים
שכחתי שקבעתי עם יובל בקניון לסרט...
פתאום צלצול פלאפון. לא שמתי לב בכלל, הייתי כל כך שקועה
בשרון... ופתאום הוא אומר לי- "זה לא הפלאפון שלך?" הרגשתי כל
כך מטומטמת!
ראיתי את השם של יובל על הצג. לענות? לא לענות? ושרון שואל,
למה את לא עונה? לא ידעתי מה לעשות... אז עניתי וזהו!
"איפה את? לא קבענו ב-9:15?"... הסתכלתי בשעון שלי. השעה 9:37.
מה עושים? מה עושים?
אמרתי ליובל- "אני לא יכולה לבוא... אני כל כך כל כך כל כך
מצטערת... מבטיחה שאני אפצה אותך. פשוט... נתקעתי באיזה
מקום..."
וכל הזמן הזה שרון רק מסתכל עלי. ככל הנראה הוא גם מוצא בי
משהו. לא מובן לי מה, הרי אני ממש לא מציאה למישהו כמוהו שיכול
להשיג כל אחת בשניות.
ניתקתי את הטלפון. שרון מסתכל עלי בסימני שאלה. לפני שהוא
מספיק לפתוח את הפה אני אומרת- זה היה חבר שלי.

אבל זה העבר. מאז עברו בערך 3 שנים. החל משבוע אחרי שפגשתי את
שרון- יותר לא שמעתי מיובל. זו היתה פרידה מאוד קשה. נקיה- אבל
קשה. אחרי הכל- יותר משנה וחצי לא הולכות ברגל... סיפרתי לו את
האמת, שהכרתי מישהו. שהצלחתי לאהוב מישהו חוץ ממנו.
ופתאום מצאתי את עצמי במערכת יחסים מופלאה עם שרון, כליל
השלמות. למרבה ההפתעה, הוא נשאר מושלם גם עכשיו, אחרי 3 שנות
היכרות. לפני כחודשיים עברנו לגור ביחד. לא חשבתי שעוד יהיו לי
הפתעות בחיים. אוי, כמה שטעיתי... איך הייתי כל כך תמימה לחשוב
שנחיה באושר ועושר עד עצם היום הזה?!
אחרי הצבא, שרוני הכיר חבר'ה חדשים. היו לו המון חברים חדשים
שלא הכרתי, ולא טרחתי. הוא היה בנאדם כל כך ידידותי שלא הכרתי
רבע מהחברים שלו...
יום אחד הוא בא אלי, והודיע לי שהוא נוסע ל-3 חודשים להודו עם
חברים שלו. הוא ישב ליידי, הסתכל עלי והתחנן שאני אבוא איתו.
אבל איך אני יכולה לעזוב הכל ל-3 חודשים ולנסוע? אחרי שהתעקשתי
שהוא ייסע בלעדיי, לבסוף הוא הסכים. כמעט בכה, אבל הסכים.
הגיע יום הנסיעה. אני, ששונאת פרידות, העדפתי להיפרד ממנו בבית
ולתת לו לנסוע לשדה התעופה עם החברים שלו. וכך הוא נסע לו.
בחודשיים הראשונים, הוא התקשר כל יום, אמר עד כמה הוא אוהב
אותי, עד כמה הוא מתגעגע ושהוא לא יכול עוד יום בלעדיי וסופר
את הימים עד החזרה. אחרי החודשיים האלה, פתאום הוא התחיל
להתקשר רק פעם ביומיים, ופחות תיאר את אהבתו וגעגועיו הרבים.
אח"כ, הוא התקשר פעם ב-4 ימים, ובשבוע האחרון לשהותו בהודו הוא
התקשר רק פעם אחת, אבל לא אמר לי כלום חוץ מ- "אני מגיע ביום
שלישי הקרוב. הנחיתה בשעה 18:40". שיחה של 39 שניות (לפי המונה
שיחה על הצג של האלחוטי). תהיתי- מה קורה פה? אבל לא הצלחתי
להבין כלום. כל כך חששתי מיום החזרה שלו...
ואז הוא הגיע. חיכיתי לו בבית. שמעתי את המפתח מסתובב במנעול
בערך בשעה 21:30. קמתי מהספה והתכוננתי לקפוץ עליו בחיבוקים
ונשיקות. אבל היה לו פרצוף כל כך עצוב, כל כך מדוכא. מה עובר
עליו?
הוא הורה לי לשבת והתחיל לדבר.
"לפני כחודש, היה איזה ערב שכולנו השתכרנו. זה לא קרה לפני כן,
תמיד נשארו 2-3 חבר'ה שלא השתכרו כדי לשמור על כל השאר, אבל
הפעם- לא. כולנו השתכרנו ובקושי זכרנו את עצמנו. בקיצור- קמנו
בבוקר במצב לא כל כך נעים. כולנו היינו מאוד נבוכים ולא דיברנו
על זה יותר.
אבל אז גם הבנתי, שזה מה שאני. אני כל כך מצטער מתוקה, אין לך
מושג עד כמה, אבל אני לא מתעניין יותר בבנות..."
ההלם של חיי. לא הצלחתי להגיד כלום. כל כך שנאתי אותו, אבל כל
כך אהבתי אותו. הוא הסתכל עלי בחשש, כאילו הוא מפחד ממה שאני
עומדת להגיד.
לא ידעתי מה לומר ומה לעשות. היו לי המון שאלות לשאול אותו.
אבל הדבר היחיד שהצלחתי להגיד זה- "יש לך מישהו?".
הוא ענה- "אההה... כן.... הוא מחכה לי מחוץ לדלת...".
ביקשתי ממנו שיכניס אותו... שאני אראה אם הוא עד כדי כך שווה
שהוא הפך את החבר שלי להומו.
אני פותחת את הדלת. מאחורי הדלת עמד לו יובל...