ביום ראשון לפני שבוע, או אולי שבועיים, או חודש, או אולי לפני
כמה שנים, בעצם יכול להיות שהיה זה בכלל ביום שני, התחלתי לחוש
בכאב עמום בזרועי השמאלית.
למען האמת, בתחילה החלה להציק לי קמיצתי השמאלית, אך עם הזמן
נדד הכאב והתפשט לכל כף היד, ועלה מעלה מעלה לעבר המרפק ולפת
במהרה את כל זרועי עטף את השרירים וחלחל אט  אט לכוון העצם
פנימה.
נוטה אני בדרך כלל שלא ליחס חשיבות גדולה מדי לכאב, במיוחד
כשמדובר בתחושה של כאב עמום משהו, שלא ניתן למקדו באופן
נקודתי. זה כבר יעבור, אמרתי לעצמי.
אבל מאז יום ראשון ההוא, או אולי שני, הוא לא חלף - אלא רק
המשיך להתעצם, מאיים לפלוש דרך הכתף ישירות לחלל החזה והבטן.

בימים הראשונים ניסיתי להסתיר את העניין מעייניהם של אישתי
וילדי. בכל זאת, בתור גבר באמצע שנות השלושים לחייו, זה נראה
קצת ילדותי להתלונן על כאבים ביד וחוץ מזה - זה כבר יעבור,
אמרתי לעצמי.

אולם בשלב מסויים הפך העניין למטריד ביותר ואפילו פעולות יום
יומיות פשוטות למדי נראו מסובכות וקשות מאד לביצוע. כבר לא
יכולתי למשל להקציף חלב להפוך - המשקה האהוב על זוגתי -  כך
שהיא נאלצה לחיות על נס במשך תקופה די ארוכה, או לאחוז בעורפה
כדי לקרב את פניה לנשיקת "יום טוב יקירתי" בכל בוקר בעת היציאה
לעבודה (ביד ימין אני תמיד מחזיק את התיק).
שלא לדבר על החלפת מצעים, זה באמת היה סיוט אמיתי, פשוט הפסקתי
באמצע. והשיא היה ממש לא מזמן, בחתונה של הבת של שמוליק
מהמשרד, פתאום לא יכולתי לחבק את מותניה של רעיתי כשהגענו
לרחבת הריקודים לסלואו שלפני המנה העיקרית.
זה היה ממש לא נעים, אבל הכאב היה בלתי נסבל, אפילו עכשיו אני
יכול לחוש את הדקירות העזות שתקפו את זרועי שם על רחבת
הריקודים - אם אני חושב על זה יותר מדי.

ובינתיים בבית הכל כרגיל - אישתי בשלה, הילדים בשלהם ואני עם
זרועי. ובעבודה - אני עושה חיל למרות המצב ואולי אפילו בגלל
המצב, מזל שללחיצות ידיים יש לי עוד יד. וגם מכונית חדשה,יד
ראשונה כמובן, אוטומטית. והשיגרה, כן, השיגרה הטובה, ללא
הפרעות או ריגושים מיוחדים וסדר יום מוכתב כאילו מראש ויצר
ההרפתקנות שנבעט לאיזו פינה חשוכה והאהבה שכאילו כבר אינה
מורגשת אלא הפכה להרגל - כן כמו שאמרתי השיגרה הטובה. ורק הכאב
הזה העמום נותר משמאלי, פה - ממש על יד, לא מתכוון להיעלם
מאיים על כל היציבות השיגרתית של חיים בורגניים עמוסי
מחויבויות.

ואז, אחר הצהריים אחד בעודי יושב על ספסל בגינה שליד הבית
ומביט בשני זאטוטי המשחקים להם בהנאה בארגז החול, לגמרי מקרה
(או שלא) היסרתי שני גרם של זהב טהור מקמיצתי השמאלית.
מה אומר, לרגע התחושה היתה נפלאה - כאילו נולדתי מחדש - אושר
גדול של השתחררות מכאב התפשט במהירות לכל עבר. ידעתי שזה כבר
יעבור! חייכתי לעצמי בסיפוק.

אבל אז חטפתי כאב ראש נוראי ...
החזרתי את הטבעת , קראתי לילדים וחזרנו הביתה.