הייתי רוצה
להיות כאותו העץ,
למוד הימים,
שורשיו עמוקים, ארוכים,
מזקקים חיים מחשכת האדמה,
בחיבוק ארוך עד אין קץ.
הייתי רוצה ללמוד
על צמיחתו המתמדת, הסבלנית,
להתבונן בזרם החיים,
החולף על פני הגזע החזק, חרוש הקמטים;
בענפיו;
בעליו המנצנצים בגווני אינסוף לאור השחר.
לחוש בתנועת הרוח,
לחות האוויר
וקרינת החמה
פירותיי המתוקים ייטמעו באלפי החיים.


לו הייתי כאבק הארץ,
גרגר אבק זעיר,
חסר גיל,
בלתי נראה לעין וממלא את היקום כולו
הייתי חבויה בכל פינה:
על כר אוהבים,
ומטאטא מיותם
או באפו של חתול היושב מול האח.

ואולי ברצוני להיות,
כטיפת מים זעירה,
נישאת על גלי הים,
זיעה מלוחה מנצנצת,
על שפתיה של עקרת הבית למודת הקשיים,
בריאותיו של מלח שטבע בסערה,
או לגימה אחרונה מתחתית הבקבוק ,
המרווה את גרונם של ההולכים במדבר.


ואני
אינני עץ
ולא גרגיר אבק
או טיפת מים
איני למודת חיים ומוות
אלא בת אנוש
חסרת ניסיון ומעוטת שנים
כבולה בבלבול התשוקות והתעתוע.
אך עיני, כה פקוחות וזכות הן -
אתבונן בתמימות בת-יומה
וליבי הקטן יתרחב, משתומם:
אז אולי -
הנני עץ
וגרגר של אבק
גם טיפת מים נוצצת;
בתוכי החיים והמוות פועמים כגלים על חוף
הנני גם בת-אנוש.