אני חי עם המוות בדירה קטנה בדרום ת"א.
הערב על קפה ועוגה,
אנחנו חיים מחדש את מות הורי.
התפרצות המחלה הקשה, ביום חורף קר,
אובדן ההכרה של אבא.
בכי עד התייבשות.
מוות מחזיק את ידי כשאני נזכר שוב איך לא הספקתי לאהוב אותו,
איך לא אמרתי לו שלום.
אני נרגע קצת ומספר למוות איך הייתי מת ארבע שנים עד שבאה קרני
וסלחה לי. התחתנו ובסוף גם אני סלחתי.
מוות מקשיב בשקט עוד זמן רב עד שאני מחריש, ואז הוא אומר בקול
עוטף
אז למה אתה לא עושה זאת הוא שואל?
אני מקשיב ויודע שיש בי הכוח.

אני חי עם המוות בדירה קטנה בדרום ת"א.
הערב על קקאו חם וסרט טוב אנחנו חיים מחדש את מות הורי.
איך הייתי בדרך לביקור, כשהתאונה הנוראה...
הלהבות שכילו את האפשרות.
הבכי המר שקרע את מיתרי הקול והבריח את האבלים.
מוות מחזיק את ידי כשאני נזכר שוב איך לא דיברתי אם אבא
מספיק,
איך לקחתי את אמה כמובנת מאליה ולא חייכתי בפעם האחרונה שראיתי
אותם.
אני נרגע קצת ומספר למוות איך התייבשתי מבפנים והבדידות אכלה
את מה שנשאר.
מוות מהנהן ומקשיב עד שקולי דועך. הוא מביט אל תוכי ועיניו
ממיסות אותי,
אז למה אתה לא עושה זאת? הוא שואל
אני מביט בעיניו הגדולות ורואה בהם את צדקתו.

אני חי עם המוות בדירה קטנה בדרום ת"א.
הערב על דייסה ותרופות אנחנו חיים מחדש את מותי.
את ההידרדרות האיטית, המאבק העיקש,
המחלה שאכלה את התנועה שלי, העיקה על לשוני החרישה את שמיעתי
והרדימה את עיניי.
מוות מחזיק את ידי כשאני מספר לו איך לא נתתי לה לאכול את
מוחי.
מוות מחייך בשביל שפתי הקפואות כשאני נזכר איך אהבתי את ילדי,
חיבקתי את בן כשאיבד את חלומו,
המשכתי להיות שם לצד אורית גם כשלא הסכמנו.
מוות מלטף את ראשי ומספר לי כי בניי ונכדיי איתי.
אני מרגיש אותם דרכו.
מוות מושך אותי אתו,
כבר אין טעם לחיים.
אני יודע כי סוף סוף אוכל לאהוב את הוריי.