צלצול חוזר בדלת קטע את הקול השני, ששרתי לקול הבס איתו
לאחרונה היו לי אי אילו דברים לא סגורים. יהודה פוליקר המשיך
לקרוע את הדממה בחצר, בשעה שאני פניתי לשטוף את ידיי. השריתי
את עצמי עוד קצת בהבטחה  שגם אם לפעמים סוערות מסביב הרוחות
הוא אוהב אותי וטוב לנו, טוב עד גדותינו וכשרע הוא עדיין אוהב
לא פחות, כשניקיתי את שאריות האדמה מתחת לציפורניים שלי.
פתחתי את הדלת ברגליים יחפות, במכנסי ג'ינס, שהבת שלי השביעה
אותי שישמשו  לעבודות גינה בלבד ובכובע קש, שראה ימים טובים
יותר. בפתח עמדו קול הבס ושלושת החברות הטובות ביותר שלי.
זרועות עטפו אותי בחיבוק אחד גדול, שהדף את הכובע שלי לרצפה.
"יפה לך קצר", "הצלחנו להפתיע אותך, אה?!", "כתמים של אדמה על
הבגדים, מתי תתבגרי?!", "איפה הילדים? הבאנו לך ספרים ושוקולד
למריחה השחר". "זוזי כבר, תני להכנס". "הלו, אפשר לקבל כוס של
מים בבית הזה, עברנו דרך ארוכה". אני ביניהם המומה, מובלת
כילדה, לא מבינה במה זכיתי לכך שכולן תהיינה אצלי בגינה. "כדאי
שתצאי מהשיתוק שאחז בך כי אנחנו כאן לשלושה ימים בלבד" הגיע
המשפט, שהצליח להחזיר לגופי את התנועה. הוא התעסק עם המזוודות,
אירגן את החדרים ושלח את כולן להתרחץ. כשקולן הגיע מחדר השינה
שלנו, הוא רעה אותן חזרה למטה. לבסוף הוא נפרד מאיתנו לשלום
והבטיח לחזור בשעה סבירה.
אנחנו משוחחות בטלפון לעיתים קרובות ואפילו נפגשות אבל ככה,
פנים אל מול פנים, לא היינו כולן ביחד כבר שנים. בין "גילה
התגרשה" ו "מסיבת הבר מיצווה של טל הייתה יפה" נכנס אמירי. הוא
כמעט ראש מעל לכולן, אלה, שהחליפו לו כשהיה קטן. נבוך ומחוייך
מכל תשומת הלב שהוצף בה הוא הודיע לבנות שהוא הולך להביא את
הקטנים מבית הספר. בנות הוא קורא להן בטבעיות כמו ששמע את
אביו ואת בעליהן מכנים אותנו. קלטות חדשות שהביאו משמשות רקע
לסיפורים ולתמונות שמחליפות ידיים. הקטנים מגיעים ושוב מהומה
ובסוף, כשהן כבר נופלות שדודות, בחושך, גיליתי להן עד כמה אני
נבזית וסיפרתי להן את מה שאמרתי ושלא הייתי צריכה להגיד. נפלה
דממה. ידעתי שהן לא ישנות. "זה הכל?" נשמע פתאום קול, "לא
מספיק?!" עניתי. "דברו על זה, אל תשאירי כאולטימטום", "אני לא
יכולה, אני לא יודעת איך. אינני יודעת איך לרדת מהעץ שטפסתי
עליו."
"לא אכפת לך להתחיל הכל מחדש?"
"הצחקת אותי. אלוהים, שוב להיות בהיריון, לקום באמצע הלילה.
כבר הייתי בסיפור הזה. למי בכלל יש כוח בשביל זה?! חוץ מזה,
כשהדבר הקטן יקבל רשיון נהיגה אנחנו נהיה במחלקה הגריאטרית אם
בכלל עדיין נהיה בין החיים."
"אל תגזימי."
"אני לא. אני לא יודעת מה נכנס בו. מילא זה, אני לא יודעת מה
נכנס בי. איך פתאום זרקתי מין כזה משפט אדיוטי? מי שם
אולטימטום על כזה דבר? אומרים כן אומרים לא אבל להציב
תנאים?!"
"למה חיכית?"
"בוקר טוב ציפורה. לא ביטלתי את דבריי כבדיחה גרועה ועכשיו כל
העניין גדל להר."
"אין סיכוי שתסגרו כאן עניין בקרוב?"
"מה פתאום. אנחנו תקועים חזק."
"איך כל זה בכלל קרה?"
"זהו, שזה היה די מוזר. ישבנו כולנו בארוחת ליל שבת ופתאום בלי
שום הכנה הוא זרק לחלל פצצה: "מה אתם אומרים על האפשרות שנרחיב
את המשפחה?" הקטן צהל. מהאמצע הייתה דממה ואמירי כמעט נחנק.
אני עבדכן הנאמן הסתכלתי עליו בהלם, בלי לחשוב אפילו שנייה
שחררתי בקול צלול: "אני אכנס להריון רק כשנחזור הביתה."
"ממש ככה? חשבתי שזאת הייתה הגירסה בשבילנו."
"לא. זאת הייתה הגירסה בשבילו."
"וזהו?"
"התפתחה מהומה בינונית בין הילדים ואנחנו נתקענו אחד בעיניים
של השנייה."
"ומה עוד?"
"כלום. מאז בחנתי את העניין. לצד הדברים המפחידים יש גם איזה
קסם בליצור איזה משהו חדש. אבל מאז זה תלוי בינינו כמו עננה."
"אולי זה רק בראש שלך? בטח כבר עבר לו מכל העניין."
"לא נראה לי. הוא לא שכח מכלום. כל הגרביים שלו בסל הכביסה בצד
הנכון."
"וזה הסימן שלך שהעניינים ביניכם על הקרשים?"
"תאמיני לי, שכן. וחוץ מזה אני אמרתי שהם על הקרשים?! סתם, ככה
לא זורמים."
"את לא נורמאלית" הגיע ציוץ מנומנם מהפינה.
"אולי, אבל אני אומרת לכן, זה היה המעוז האחרון שלו, ומאז
ההכרזה שלי הגרביים שלו שוכבות להן שם מקומטות ומשומשות אבל על
צידן הימני."
"תמיד הוא היה מניאק לאומי."
"הוא לא מניאק!"
"אז איך קוראים לאחד שמפתיע עם כזאת פצצה?"
"גבר במשבר?"
"גברים במשבר מחפשים מאהבות בגיל של הבת שלהם."
"נו, אחרי מה שאמרתי הוא כבר ימצא."
"הוא לא במשבר ולא בטיח. סך הכל הבן אדם רוצה עוד ילד."
"OK אז מה עושים עכשיו?"
"לומדים לשלוף יותר בזהירות?"
"מאוחר מדי."
"בדיוק. לזה צריך ראש צלול. עכשיו לישון."