בכל בוקר אני רבה עם השמש. אני יושבת לי ככה עירומה על הדשא
בחצר הבודדה שלי - ושואלת אותה למה שוב היא זורחת ועוצרת את
מחול הפיות והשדונים.

בכל ערב כשחברינו מר ירח מתעורר ובא להאיר את הלילה, הם
מתעוררים יחד איתו. הם יוצאים החוצה מכל חור, כל פינה, מתחת
לאדמה, יורדות מהשמיים. חלקן עפות מבין הפרחים וחלקם חופרים
בורות מתוך האדמה. העיקר שכולם מגיעים אל החצר שלי בשביל לרקוד
את אותו ריקוד אסור בין שתי ממלכות רחוקות.
הפיות בורחות מהסדק בגדר של גן העדן , והשדונים משתחררים מבין
מתקני העינוי בגיהנום. אני בנתיים עורכת להם שולחן מלא בניצנים
טריים וטעימים ובמיצי צוף מתוקים שהכנתי במיוחד.
התזמורת מתיישבת ומכוונת את כלי הנגינה, והחברים שלי כבר
מתחילים להגיע, זוגות זוגות, פיות ושדונים.
הם רוקדים וואלס ובאלט, סלסה וטנגו, ואפילו ריקוד עממי. פחד
המוות והסכנה הם אלו המרקידים אותם, האתגר. ואני רק יושבת
וצופה בהם, מאושרת מהפלא שנפל בחלקי לחזות בו, להביט בשתי
נסיכות, בשתי ממלכות השמיים מתערבבות אחת בשניה, שוכחות לרגע
את האיסור, את השנאה.
ואז, בערך ב-5 היא מגיעה. היא מגרשת את כל אחד למקום ממנו בא.
הפיות מתארגנות בקבוצה ועולות חזרה לגן עדן, והשדונים ממהרים
לחמוק אל המנהרה אל פנים האדמה. רק אני נשארת  בחצר העזובה
שלי, מביטה בשאריות הצוף והניצנים החצי-אכולים.
ואז אני מתיישבת לי בדשא ושוב מנסה לשכנע אותה לעזוב, שתתן
לאדון ירח לעלות שוב... שירדים את האל ואת אחיו מלמטה.
אבל היא עקשנית, היא לא מסכימה, ואני בלית ברירה נכנסת חזרה
לבית, בודדה. סופרת את השעות לקראת הערב, לקראת בואו של
החושך,לקראת הנשף הבא. בראשי כבר נרקמה מזימה כיצד לנצח את
העקשנית, כיצד להמשיך ולצפות בקסם וביופי שנגלים אליי בכל
ערב... לנצח.

הלילה הגיע ואיתו חבריי לעוד נשף קצוב בזמן, לעוד בריחה
מהמציאות. אולי אפילו גן עד לא מושלם. השדונים מלטפים את ידיהן
הענוגות של הפיות היפיפיות, ומזמינים אותם לרקוד איתם ריקוד
נצחי. ריקוד האהבה.
אני עומדת בצד ומביטה בתזמורת מנגנת את אותם צלילים מתוקים
ומצחיקים, אותם הצלילים שנגנבו מחדרי חדריו של האלוהים, אותן
מנגינות קדושות השמורות רק ליושבי משכנו.
קרניה הראשונות האירו את שמלות הנשף של הפיות שלי, והשדונים
כבר נמלטו דרך החור הצר חזרה למשכנו של השטן. הפיות פרשו
כנפיהם ועלו למעלה לשמיים... שוב, מותירות אותי לבדי במלחמה
נגדה. מכשפה.
פרצתי את דלת הבית הקטן שלי, ופתחתי את מגירת המזווה. הוצאתי
משם את הרובה הקטן והכסוף שלי, בזוקה. בדקתי שהוא טעון, ונחושה
בדעתי יצאתי חזרה אל החצר. כיוונתי אותו אליה, אל השמש. רציתי
כל כך שהיא תמות. רציתי כל כך שהמסיבה שלי תמשך לנצח... רציתי
רק שתפסיק להפריע. רק קצת אהבה רציתי. קצת.
לחצתי על ההדק, וכדור נפלט לשמיים. חיכתי לראות מה קורה. חיכתי
לראות אם היא תתפוצץ לאלפי רסיסי אור, שמא תיפול אל תוך הים
ותעלם.
לא קרה כלום. עמדתי מביטה כך בשמיים, כשלפתע ראיתי פיה ורדרדה
צונחת אל חלקת האדמה שלי. השמלה שלה הייתה מוכתמת בדם שחלחל אל
תוך האדמה. התכופפתי והבטתי בה. עיניה היו עצומות ועל פניה מבט
אלוהי, שליו. הרגתי אותה. הרגתי פיה, פיה אחת שהייתה שלי.
הבטתי בשנאה לשמש. הו, מה עוללתי?

רק רציתי אהבה.
רק רציתי הרמוניה.
רק רציתי שלום.
מה עוללתי?

ועכשיו, לעזאזל, מישהו יודע איפה קוברים פיות? אולי הן משהו
אלוהי, אבל בכל זאת... הגופה קצת מסריחה פה.