דורון.

אני יושבת עכשיו למרגלות העץ שלנו.
עדיין יש פה את הכתובת שחרטת על העץ לפני חצי שנה, שהלכת
ממני.
אז מה.
איך אתה?
הכל טוב שם למעלה?
בטח שטוב, יש להם אותך.

הם חושבים שהם הכירו אותך, כולם.
עכשיו פתאום אחרי שהלכת, כולם מתיימרים להיות החברים הכי טובים
שלך, כולם פתאום ידעו דברים עליך שלא ספרת לאף אחד. והם היו
איתך במקומות שאני יודעת שמעולם לא ביקרת בהם.
הם לא הכירו אותך, אף אחד.
חוץ ממני, כנראה.
זה מה שאמרת לי ביום הולדת שלך, אחרי שנתתי לך את הברכה.
אני זוכרת שאמרתי לך "דורוני, מה החלטת לגדל פתאום שיער, לא
מתאים לך, אתה מכוער"
ואז הסתכלת עליי ואמרת "וואלה יעלי, עוד פעם אחת את קוראת לי
מכוער ואני מעיף לך סטירה"
ואז צחקנו ונתתי לך את הברכה, בסוף אחרי שכולם הלכו, ניגשת
אליי עם דמעות בעיניים, אמרת לי תודה על הברכה, ושאני היחידה
בעולם שבאמת מכירה אותך.
חיבקת אותי ונישקת אותי, כמו תמיד, ואז לחשת לעצמך, כנראה חשבת
שאני לא שומעת "אפילו המוות לא יפריד בנינו"
כבר אז ידעת הא?
חתיכת ממזר.
חשבתי שזה סתם איזה משפט שאמור להיות רומנטי משהו.
אולי אתה מנסה ככה..
זאת הרי לא הפעם הראשונה שאתה מנסה להיות רומנטי פתאום,
וזאת לא הפעם הראשונה שאני מתעלמת ממך בהפגנתיות.


כואב לי הראש, עכשיו, כל הזמן, הוא מתפוצץ פשוט, מעין מיגרנה
כזאת שלא עוזבת.

אתה בטח עושה חיים שמה.
ומה איתי?
הריי הבטחת שאפילו המוות לא יפריד ביננו לא?
אז מה אני אמורה לעשות עכשיו?
הא?
תגיד לי בבקשה!
כי לי כבר נגמרו כל הרעיונות.

בחיי שנגמרו.

זאת לא הפעם הראשונה שאני נמצאת בבלק אאוט רעיוני ממושך.

הם אומרים, שבמשך הזמן זה עובר, או לפחות מתקהה.
שקרנים.
הזמן המזדיין לא עושה שום דבר, הוא רק חולף לו ללא משמעות,
ככה, בשניות, דקות, שעות, ימים, שבועות, חודשים.
פשוט עובר.
ולא עושה כלום.
שקרנים.

האמנתי להם, בחיי שהאמנתי, אבל התבדתי.
זאת לא הפעם הראשונה שהחברה משקרת לי אתה יודע.
עליי, הזמן לא הצליח לעבוד.


המיגרנה המעצבנת הזאת.

דורון, לא החלפתי מצעים אתה יודע?
שישה וחצי חודשים מזויינים אני שוכבת באותם מצעים מסריחים,
שבהם אתה שכבת יום לפני שהלכת וירית לעצמך בראש עם האקדח של
אבא שלך.
שישה וחצי חודשים.
חולני לא?

אובססיות כבר פיתחתי אליך, אינספור.

דפקת לי את חיים דורון.
אגואיסט שכמוך.

הייתי אתמול אצל ההורים שלך, כל הבית מלא בתמונות, מהעיתונים,
מהאלבומים, לקחו ממני גם כמה.
לקחו את ההיא, שהכי אהבתי, שאנחנו שוכבים על דשא אצל טל ביום
הולדת שלה איך היא צילמה בדיוק שתי שניות אחרי שאמא שלה פתחה
את הממטרות ובדיוק ברגע שקלטנו את זה -  פלאש ישר לפרצוף.

זאת לא הפעם הראשונה שתופסים אותנו ברגעים הכי נדירים.

עליתי לחדר שלך, השאירו אותו בדיוק אותו הדבר, לא נגעו בכלום.
המאפרה שלך אפילו עם בדלי הסיגריות שלנו, הווינסטון לייטס שלי
והמרלבורו האדום שלך.
בדלים חומים ולבנים מעורבבים בתוך אפר.
חום ולבן, חום ולבן.
אחרי זה ביקרתי בחדר של ההורים שלך.

הם מסתכלים עליי דורון, כולם, הם חושבים שאני משוגעת, מדברת
לעצמי, ממלמלת, כותבת באגרסיביות לתוך דפים מקומטים שתמיד
נמצאים בכיס שלי.

מעניין אותי מתי אבא שלך ישים לב שהאקדח שלו כבר לא במגירה
השלישית בחדר שינה שלהם.

כנראה שאני מתגעגעת אליך יותר מידי.
הרי אתה הבטחת לי, שאפילו המוות לא יפריד.
כנראה שלא קיימת.

לא נורא, זאת לא הפעם הראשונה שאני מקיימת את ההבטחות שלך.