מטר שישים, לא שמנה, שיער שטני עם גווני בלונד וג'ינג'י,
משקפיים ומבט מטורף. כך אני מתארת את עצמי לאנשים שמדברים איתי
ברשת. מתארת את מה שאנשים רואים כשהם בוחנים אותי בפעם
הראשונה. גברים בעיקר, למען האמת. זאת אני, נעים להכיר. לרוב,
אנשים ששומעים "לא שמנה" מצליחים לפלס להם דרך אל מחוץ לטווח
הצ'יטוט שלי במהירות די רבה. גם אם מישהי אומרת שיש לה חבר,
אין הרבה סיכוי שהבחורים ימשיכו לטרוח על ההקלדה אליה. עם
בחורות אין סיכוי לדבר ברשת, כי פרט לעובדה שחלקן הם גברים
בתחפושת צ'יטוטית, הן באו לרשת בשביל הבחורים. כמו שהבחורים
באו בשבילן. הן באו בשביל להיות המוערצות, הם - בשביל להעריץ.
"היי, מה ניש?", אני קולטת הודעה על צג המחשב. "נהדר", אני
עונה. "יש לך חבר?", הוא נוגע בנקודה הכואבת. לפני חודש
נזרקתי, בפעם הראשונה בחיי, על ידי בחור שאהבתי. לפחות כך
חשבתי, שאהבתי אותו. "לא", אני עונה, אבל מספרת לו את הסיפור
המלא. הוא נשאר בצ'ט. אנחנו מדברים. צוחקים, מספרים חוויות,
הוא שואל, אני עונה ולהיפך. קוראים לו גיא, הוא בן 20 וחצי
בערך, קצין בצבא. לא שואל איך אני נראית בכלל, כאילו שלא אכפת
לו. אבל לכולם אכפת, בסופו של דבר, וגם השיחה שלנו מגיעה, לאחר
זמן, למראה החיצוני. הוא מתאר את עצמו כבחור רגיל לכל דבר,
"עיניים ירוקות, מטר שבעים וחמש בערך, שיער כהה, עור בהיר,
רזה". גם לאחר שאני מתארת לו את עצמי, הוא ממשיך לדבר איתי.
מכיוון שאמצע הלילה, אני לא ממש שולטת על התגובות שלי, ומתחילה
לקשקש שטויות על המסך, משהו על יצורים ירוקים ושיניים תכלכלות.
נראה כי הוא נהנה מזה, בצורה מסוימת. בשלוש בבוקר בערך הוא
מחליט שהגיע הזמן ללכת לישון. "אני יכול להתקשר אלייך?", הוא
שואל. אני מסרבת לתת לו את מספר הטלפון שלי. "רק באימייל", אני
מתעקשת. הוא כותב מייד לאחר סיום השיחה. את האימייל הזה אני
מקבלת רק ביום המחרת, ולמען האמת, קצת מצטערת שלא יכולתי לדבר
איתו בטלפון. עובר חודש וחצי בערך, של שליחת אימיילים ושיחות
ליליות באיי סי קיו. יום אחד, בדיוק בערב ט"ו באב, הוא שואל
אותי באימייל אם הוא יכול לראות אותי מחר. הוא גר רחוק, נכון,
אבל מחר הוא יהיה בתל-אביב בענייני צבא, והוא מאוד רוצה לפגוש
אותי. בלי לדעת מה עובר עליי, אני אומרת כן. הוא רוצה להיפגש
במקום פרטי, אני מתעקשת שיפגוש אותי במקום העבודה שלי. הוא
מוותר על ההזמנה.
בבוקר שלאחר חג האהבה, אני מגיעה לעבודה קלילה, שמחה ומלאת
אנרגיה ללא סיבה מיוחדת. כולם שואלים מה קרה לי היום, ולי אין
תשובה, אלא רק חיוך גדול ונחמד. אחרי-הצהריים, בדיוק ברגע שאני
מתכוונת ללכת הביתה, מגיע חברי-לשעבר, הזורק המהולל, שבמקרה גם
עובד איתי, ומבקש ממני לבוא איתו לרגע על-מנת לאסוף מסמכים.
אנו חוזרים, לאחר לקיחת המסמכים, לקומה בה אנו עובדים, כדי
שאוכל לקחת את התיק שלי וללכת הביתה. פתאום אנו נתקלים בחייל
שעומד במסדרון. בשנייה שאני מניחה את עיניי על החייל, הלב שלי
לוחש לי "תראי כמה שהוא יפה". המוח מסכים. האקס שלי מתקרב אליו
ושואל אותו, ככה ישירות, "מי אתה?". החייל עונה "אני גיא,
ובאתי לחפש את דנה". הלב, שעד עכשיו ליחש לו קלות לכיוון
הבחור, מתחיל לקפץ ולרקד לו בינות לשאר האיברים הפנימיים. אני
כמעט נופלת מהפתעה. אם הייתי יודעת, הייתי לובשת משהו קצת יותר
אלגנטי מטרנינג קרוע וחולצה גזורה, אומרת לעצמי. ההתחלה, כמו
תמיד, קצת מהוססת. את השתיקה הראשונית שובר גל קליל של עבודה
לא מתוכננת שמגיעה אליי בפתאומיות. "אני מייד מסיימת כאן", אני
אומרת לו, בזמן שזרם פקסים הממוענים אליי מגיע דרך המכונה
הארורה. אנו בוחנים את הפקסים ביחד, תוך התנצלויות מצדי על
העיכוב, וחיוכים מבוישים מצידו. לאחר כמחצית השעה, עיכוב ארוך
מהמתוכנן, מסתיימת עבודתי, ואנו יוצאים לטייל ברחבי תל-אביב.
אנו מתחילים לנוע לכיוון מרכז עזריאלי, כאשר תשומת ליבי מוסבת
לפתע אל השעון. השעה היא 19:00. בלי לחשוב, אני מחליטה לעשות
דבר שמעולם לא עשיתי לפני-כן. "עוד מעט מתחיל סרט, רוצה
ללכת?", אני שואלת בלי טיפת בושה. הוא מסכים. במהלך הסרט אני
מגניבה לעברו מבטים. "הוא ממש חמוד", חושבת לעצמי.
אחרי הסרט, אנו עולים לקומה השנייה, הריקה, של מקדונלדס,
יושבים ומדברים. רק מדברים, עד שהמנקים מתחילים לרמוז לנו
לעזוב את המקום. אני מציעה שילווה אותי לתחנת האוטובוס. הוא
מציע לקחת אותי הביתה במכונית שלו. שוב, מתוך אינטואיציה, אני
מסכימה לנסוע איתו. אני, שמעולם לא סמכתי על בני אדם שמוכרים
לי, מי אני שאסמוך על אדם זר?! אבל כך זה היה. הוא מסיע אותי
הביתה, ובמהלך הנסיעה אנו מדברים, צוחקים, בלי מבוכה ובלי
סרקסטיות. כאשר אנו מגיעים לבית שלי, הוא עוצר את המכונית,
מכבה את המנוע. עוד שעה עוברת בדיבורים. אני לא מאמינה שאפשר
לדבר כל-כך הרבה, ולא להשתעמם, אבל ככה זה. מה לעשות. באחת
בלילה שנינו מחליטים שהגיע הזמן לסגור את הערב. הוא מציע לי
לצאת מתישהו. אני מציעה ביום שישי הבא, אבל מה לעשות, הוא אומר
שהוא צריך להישאר שבת. הוא מציע את יום שישי הקרוב. "מה,
השתגעת? זה מחר!", אני טוענת, אך הוא מבקש. איך אפשר לסרב
לעיניים גדולות וירוקות שכאלה? אני שואלת אותו למה הוא מוכן
לנסוע את כל הדרך עד אליי, כמעט 100 ק"מ מהבית שלו, יום אחרי
יום בשביל לראות אותי, אבל כבר יודעת את התשובה. נותנת לו
נשיקת לילה טוב על הלחי, חיבוק, והולכת הביתה עם חיוך מאוזן עד
אוזן.
למחרת אחרי-הצהרים, צלצול טלפון. "אני בדרך", אומר קול ספק
מוכר. קבענו לצאת לסרט של 22:00 בעזריאלי. מסתבר שעזריאלי חשב
אחרת. "יש רק שני כרטיסים בשורה הראשונה", אומרת הפקידה,
וכמובן שאנו מסרבים. בצעד חסר כל היגיון אנו מחליטים לחכות
לסרט של חצות, וקונים זוג כרטיסים לסרט לא מוכר. עד שמתחיל
הסרט, אנו הולכים למכונית שלו ופשוט מדברים. הוא רוצה לנשק
אותי, אני אותו, אבל לא. עדיין לא.
במהלך הסרט, אנחנו מחזיקים ידיים. אני מנסה לגרום לו להתקרב
אליי, וכאשר זה לא עובד, אני מנסה להתקרב אליו. הסרט משעמם
בצורה מחרידה, כך שבסופו של דבר אני מצליחה לנתק אותו מהפנוט
הצפייה, והנשיקה הראשונה המיוחלת מגיעה.
אחרי הסרט, אנו יושבים במכונית, חושבים מה לעשות עם העניין.
"אז מה אנחנו?", אני שואלת. הוא לא יודע לענות לי. אני מציעה
לנסות קשר, למרות שזה הולך להיות כמעט בלתי-אפשרי עם תנאי מרחק
כמו שלנו. אנחנו מחליטים ללכת על זה.

כשאני חושבת על זה היום, אני שמחה שהחלטנו את מה שהחלטנו. גיא
ואני נמצאים יחד כבר מעל לשנה, ופרט לתקופה קצרה של בלבול
ואי-סדר בקשר, אנחנו אוהבים ומאושרים יחד. לפחות זה מה שהוא
אומר, ולא נראה לי שיש לו סיבה לשקר. הנקודה בכל הסיפור הארוך
והמפורט הזה היא שלפעמים, לא משנה עד כמה זה נראה לא הגיוני,
מטעה ושטותי, כדאי ללכת עם האינטואיציה שלכם, ולעשות בדיוק את
מה שאתם חושבים. כמובן שאני לא מדברת על מקרים של יום-יום, אלא
על הזדמנויות שקורות מעט מאוד פעמים בחיים. יש הרבה שמפספסים
את ההזדמנויות והרגעים האלה, משום שהם לא סומכים על
האינטואיציה שלהם מספיק. האם הייתם רוצים להיות האנשים האלה,
האפורים והשגרתיים, או שהייתם רוצים לצבוע מדי פעם את החיים
באדרנלין ובהתרגשות של פעולה אינטואיטיבית טהורה, כמו שעשיתי
עם גיא? אני מאחלת לכם שתבחרו באפשרות הנכונה, לפני שתפספסו את
הזדמנות חייכם.