לאט לאט, בלי לחץ, קומה אחרי קומה נבנה לאט.
קודם שלד, אחר כך המחיצות בין החדרים, טייח וצבע, יש זמן.
גגן, נגר, חשמלאי, אינסטלטור, איש אלומיניום, כל בעלי המקצוע
באים בזמנם, לא דחוף, אם לא היום אז מחר ואם לא אז בעוד שבוע
או שנה, אין בעיה, יש זמן.
כל בעל מקצוע שמגיע אפילו לקומות הגבוהות משקיע את כל זמנו,
מיומנותו וסבלנותו במוצר שהוא בונה.
מתחיל לקבל צורה ואופי, אבל מסביב הכל הרוס, מפוצץ, מנופץ,
מדמם,
הגופות מסביב, הזבובים והצחנה של הגופות הרקובות ממש מעוררים
בחילה. גדר גדולה מקיפה את החצר שלי. מצד אחד של הגדר - יפה
חלק צבוע בצבע נעים ואילו הצד השני הפונה אל הרחוב המצחין
והמזוהם - גס מלוכלך קצת רקוב.
היה פה מסביב אזור יפה, מלא חיים, בניינים מפוארים, גבוהים,
פשוט נפלא. עכשיו, איפה שאני נמצא, המקום נהרס כליל. מיד אחרי
המלחמה התחלנו לשקם את המקום, בעלי מקצוע פוקדים את המקום כל
יום ואנחנו עובדים במרץ להשלים את הבניה, לתת תקווה לאזור
כולו. כולם אומרים שאם אנחנו נצליח לשקם את המקום שלנו, זה
ייתן תקווה לעוד הרבה אנשים אחרים וגם הם ישקמו את חלקם.
כולנו עובדים במרץ, משקיעים, סבלנות, בסוף נגיע לשמים הכי גבוה
שאפשר, נתפוס את הישועה, את התקווה, את השלום ונחזיר אותם לפה,
למטה, לאלה שכל כך זקוקים להם בדיוק עכשיו.
אנחנו רואים את הישועה ממש מעבר לענן הקרוב, היא מחכה בחיוך
כזה 'הנה, בואו, תיקחו קצת שיהיה לכם, לבריאות'.
הבניה מתמשכת בעצלתיים, לאט לאט אנחנו נגיע...