לפני שנים רבות, בארץ נטושה ופוריה, עמד יער של עצי נחושת.
ביער, ששמו היה יער מולירו, חיו סנאי-שלג, חמורי-ברזל,
פרות-שוקולד, ארנבי-טחינה, אריות-מרציפן, וכמובן, פילי-זהב.
אבל, הדבר המופלא ביותר ביער מולירו, הייתה חורשת הכוליפורמים
ששכנה במרכז היער.
הייתה זו בעצם חורשה של עצי אקליפטוס-מרמלדה, שגדלו ושיגשגו
בין אלוני הנחושת, ואורני הארד.
ובינות לעצי המרמלדה של חורשת הכוליפורמים - שכנה קבוצה קטנה
של גמדים עלומי שם, אשר כונו בפי קול - שלוגלוזים.

זה הוא בודאי הרגע הנכון לספר לכם על קול, שקרא לשלוגלוזים
בשמם - ובכן, קול הוא בעצם דוב, ולא סתם דוב, דוב חום!!!
קול היה השליט הלא מוצהר של היער (ובתוך כך גם של החורשה),
ושלט ביד רמה בממלכתו.....

אבל, תושבי היער לא אהבו את שלטונו של קול. אתם מבינים, היה לו
מנהג לאכול שוקולד עם טחינה, לכן הוא הכריח את הארנבים והפרות
להזדווג, ואכל את הילדים שלהם!!
כל תושבי היער פחדו ממנו, וחששו מה יהיה השילוב הבא שהוא
ימציא..
עד שיום אחד קם לוטראק, שלוגלוז קטן ואמיץ מחורשת הכוליפורמים,
והכריז כי הוא ולא אחר, יתמודד מול קול!!

קם לוטראק, אסף לו צבא, אימן חיילים, נישק אותם (נתן להם
נשק...), והאכיל אותם יומם וליל בלוף. וכך אחרי 6 חודשים של
אימונים ונישוקים אינטנסיביים, ולוף-היי, הרגיש לוטראק שהוא
וצבאו מוכנים להתמודד מול לוק, המשדך המופרע.
אז פנה לוטראק אל קוגל, מגדול חכמי השלוגלוזים, כדי שייתן את
ברכתו למסע.
ואז, אז אמר לו קוגל משפט שלוטראק לא יישכח לעולם - "גם אם יש
חצילים בשני שקל, עדיף לאכול פלאפל עם טחינה אצל אבו-האני"


[הערה - כך פורסם במקור הפרק הראשון של סיפורי "חורשת
הכוליפורמים". בהתאם לתגובותיכם אחליט אם לפרסם את שני הפרקים
הבאים שכתבתי, ואולי אף לכתוב המשך לסיפור (שנקטע בשיא המתח
עקב חוסר עניין). עד כאן.]