אבנר ישב על כסאו ובהה במסך. השעות שאחרי ארוחת הצהריים הן
הגרועות ביותר. והוא צריך לסיים את המסמך עוד היום. לכל היותר
מחר. נבדוק קודם מה יש באי-מייל, חשב, כבר כמעט שעה שלא
בדקתי.
הגיע מכתב אחד, מאריק. "לפתוח לבד!!!" באותיות אדומות כדם,
גודל פונט שש עשרה, לפחות. מתחת לאזהרה נוקבת זו הוסיף אריק את
המילים "זה משהו משהו". נשמע מבטיח.
לא היה אף אחד בסביבה הקרובה, חוץ מנירה, בקיוביק שלידו,
מעיינת בניירת כלשהי. לא חזרו עדיין מהפסקת הצהריים. נירה
נראתה מעניינת היום. היו לה שני סגנונות לבוש, לבחורה. סגנונות
אשר ביטאו את שני הפנים שבאישיותה. האחד מחויט, קודר משהו, יקר
ומהודר. סגנון של חליפות מנהלות גבריות. חליפות איומים עתירות
בטנות משובחות וקפלים מגוהצים. השני שונה לחלוטין: סגנון
הזונה-של-עשרה-דולר-המשעשעת-את-מלחי-הצי-הששי-בנמל-נפולי. היום
היה יום זנותי. היא הייתה במיטבה. עקבי פלטפורמה, מכנסי
דפוק-אותי מזעריים, מרחבי בטן מגולחת ובהחלט לא שטוחה, גופיית
בטן זעומת מידות, לק תכלת עם נצנצים על ציפורני הידיים
והרגליים, אודם וסומק זועקים, גוונים בשיער...טוב, אין זה הוגן
לשפוט אדם על פי חיצוניותו. אבנר ידע, מניסיון, כי מתחת לחזות
הגסה והוולגרית מסתתרת, לאמיתו של דבר, בהמה אמתית.
פתח את הסרטון המצורף למכתב. על המסך הופיע סוס מיוגע למראה,
בצבע לבן מלוכלך, על רקע אחו ואיזה מבנה משק בלתי מזוהה. גוהרת
מתחתיו הייתה בחורה צעירה, שנראתה אינדיאנית, או משהו כזה.
אברו של הסוס היה זקור במאוזן וקצהו בתוך פיה של הבחורה. בידה
האחת החזיקה באבר, שנראה כמו צינור השקיה אפור, וידה השניה נעה
וליטפה בנועם לכל אורכו, מסע ארוך ביותר. לא הייתה לה כל דרך
לנבא מתי כדאי להפסיק, כמובן. לסוסים אין הבעות פנים. לפתע
עזבה הכל וניתרה לאחור, מזועזעת. היא פלטה מפיה כמות עצומה של
נוזל והחלה להקיא את נשמתה. הסרטון הסתיים כשפניה המעוותות של
הבחורה קופאות על המסך.
אבנר הסב את מבטו לאחור. הפתעה. כשהחל לצפות בסרט לא הייתה לו
חברה. עכשיו בהחלט כן. מר מתק-תפוחים, בכבודו ובעצמו, הקאפו די
טוטי קאפי, עמד שם מעבר למחיצה ועמו שני גברים מלוכסני עיניים
וחתומי-סבר. המשלחת מ"סאמסונג". כן הגיעה, בסופו של דבר, כך
מסתבר. המנהל לקח אותם לסיור, על-מנת להראות להם את העובדים,
המאושרים בעמלם, ועתה נוכחו לדעת אל נכון, כיצד הוא, אבנר,
שוקד על מלאכתו.
בלחיצה אגבית אך מיידית סגר את הסרטון. סמן העכבר היה מונח
מראש על האיקס בפינה הימנית העליונה, כמובן. התמונה נעלמה
ותחתיה מילא את המסך משחק "סוליטייר" באמצע מהלכו. המנכ"ל שילח
בו מבט חסר הבעה.
הטלפון צלצל.
"נו", השתנק אריק מצחוק מעבר לקו, "פתחת כבר את מה ששלחתי
לך?"
"אני אדבר אתך אחר-כך."
סגר את הטלפון. הבוס החל להתרחק, נואם בנחת באנגלית באזני
אורחיו הנלווים אליו.
אבנר ניסה למתן את הלמות לבו, מודע היטב לכך שהוא נראה, מן
הסתם, חיוור, מבוהל ונלעג להפליא.
אריק האידיוט, רתח מזעם, בדיוק עכשיו הם מחפשים את מי להעיף.
מי ייכנס לעשרת האחוזים המקוצצים הבאים. הסיכוי למצוא עבודה
בחוץ, היום, הוא אפס. אפס מאופס. זה יהיה נהדר, ללא ספק. לחזור
הביתה ולהסביר לענת שאין ממה לשלם את המשכנתא כי בעלה אוהב
לראות סרטי פורנו דביליים בעבודה. היא תקבל את זה בשמחה
ובהבנה, אין לי צל של ספק.
קם ויצא מן הקיוביק. ההיגיון אמר כי במצב כזה המעשה הנבון
ביותר הוא דווקא להמשיך לשבת ולהקליד כמו משוגע, אבל הוא היה
מוכרח להתאוורר קצת.
צחקוק מאנפף, שמח לאיד, נשמע מעבר למחיצה. נירה חדת האבחנה,
הרואה הכל, לעגה למפלתו מבעד לאפה המנותח.

על הגג, ביו שתי יציאות חדרי המדרגות, היה מרחב מוסתר למחצה,
שני כיווני אויר, עם נוף לדרום. אבנר התרוצץ רצוא ושוב לאורך
חצר הטיולים המאולתרת הזו. הדליק סיגריה. זה מה שאני זקוק לו,
אמר לעצמו, קצת הפוגה, פיסת שמים כחולים ומעט עשן צח. לא להיות
בדיכי. יהיה בסדר. אנשים מסתדרים. אפילו היום. צריך רק קצת
ביצים שיהיו לך ואל תמתח את החבל יותר מדי, זה הכל.
גל זעם עכור גאה בו. זרק את הסיגריה הרבע מעושנת לאחת הפינות,
בלי לכבות אותה, כמו עארס מן השורה. אז מה. שילכו כולם
להזדיין. האמנה החברתית שלו, פג תוקפה ביום שהחלו לפטר אנשים
בסיטונות. אילו רק ניתן היה להשיב מכה מדי פעם! אילו היה למי.
צריך להוציא את הילד מהצהרון, זה כן. לקצץ הוצאות איפה שאפשר
ולהיות מוכן. את הילד הבא נדחה, לעת עתה. ממילא קשה לי להיזכר
מתי לאחרונה עמד לי כמו שצריך. חודשים. הקולנוע האוונגארדי של
אריק לא מסייע בעניין הזה. זה בטוח. גם לא הידיעה שיהיה רק עוד
יותר רע, בכל עתיד נראה לעין. לעזאזל, מתחיל אצלי איזה כאב ראש
ארור. טוב. ההפסקה נגמרה. להכניס את הראשים.

בכניסה לחברה, ממש בקצה המדרגות, נתקל באריק. אי-אפשר לחמוק
ממנו היום.
"לאיפה נעלמת, לאיפה?" קרן אריק "חצי שעה בשירותים?!"
"כן. חצי שעה בשירותים."
"אתה מאונן יותר מדי. י ו ת ר  מ ד י ! תראה כמה שערות לבנות
יש לך!"
"אני מודה לך על הערותיך המחכימות."
"על לא דבר! נו?! איך היא הייתה, האינדיאנית שלי?"
"שתהיה לי בריא."
"מה, מה קרה? לא נהנית? היא קיבלה עשרים דולר על זה, אני
משוכנע."
"מה זה נהניתי. כל-כך נהניתי שהזמנתי את כל נבחרת קוריאה לצפות
עימדי. התפוח הגדול הופיע אתם בקיוביק שלי בדיוק כשפתחתי את
האי-מייל שלך."
"באמת?" אריק התגלגל מצחוק "הייתי חייב לראות את זה!"
"אני שמח שאתה משעשע את עצמך."
"אל תהיה מידאג, איש! לא יהרגו אותך על זה! בסתר לבו, יכול
להיות שהוא מודה לך, בעצם. צריך לבדר את האורחים."
"כמו שאמרתי: רק בריאות אני מאחל לך. אתם באים בשבת?"
"כן, בעצם. למה לא? ניקח אולי את הילדים לפארק הזה ברעננה
שגובים בו כסף כדי להרחיק משם את הבני-דודים ונשחרר אותם לאחו.
אפשר גם לטייל לאיפ'שהוא."
"יכול להיות. טוב, אני אגיד לענת. נעביר את העניין לדרגים
מקבלי ההחלטות."
"אין בעיה."
דוד, הסמנכ"ל, צץ לפתע לידם.
"אבנר, תוכל לקפוץ אלי לשיחה, לכמה דקות?"
או או. שמור על קור רוח, אמר אבנר לעצמו, יכול להיות שזה
כלום.
"כן. אין בעיות".

שניהם נכנסו אל משרדו של דוד. דוד התיישב מאחורי מכתבתו.
"תוכל לסגור את הדלת, בבקשה?"
אבנר סגר את הדלת אחריו. הלך והתיישב מול דוד.
"מה נשמע? הכל בסדר?" שאל דוד.
"בסדר גמור", ענה אבנר. עד שהוא לא אומר לך את זה בפנים, אתה
לא יודע במה מדובר, הזהיר את עצמו.
"איך האפליקציה? מתקדמת?"
"מתקדמת. מתקדמת לא רע, אפילו. יש לנו דזיין רביו ביום רביעי."
גש כבר לעניין, חשב אבנר,חתיכת חרא שמן, מגעיל. גש כבר
לעניין.
"כן", אמר דוד. הוא פרש דף נייר שעליו מודפס גאנט כלשהו על
השולחן והחל לישר ולהחליק אותו ללא כל צורך. נראה נבוך בעליל,
או העמיד פנים בכישרון רב ככזה, "קראתי לך לפה לעניין קצת
עדין...תן לי לארגן את זה קצת בראש".
אל תעשה לי הצגות, אמר אבנר לעצמו, אני לא קונה אותן. תגיד כבר
את מה שיש לך להגיד.
דוד הזיז קופסת עטים ועפרונות על השולחן, גרד קצת בפדחתו, ליד
הכיפה המונחת על רעמת השיער השופע, בעל צבע הבורדו הבלתי
אפשרי.
אתה מחדש הילכתי גדול, חשב אבנר, עד שהגעתי לפה לא ידעתי
שגברים דתיים חייבים בחבישת פיאה נוכרית. אתה השכלתני רבות.
מעניין אם בשעה שנירה מעסה במיומנות את מבושיך המדולדלים,
באיזה מלון בנתניה, או לאיפה שאתם לא הולכים, ובכן מעניין אם
אז אתה מוריד גם את הפיאה, או ממשיך לשמור על צניעות, כדת משה
וישראל.
"טוב", דוד גמר אומר בדעתו. "אז ככה. קורה לפעמים, איך להגיד
את זה, שבנאדם לא תורם למערכת והמערכת לא תורמת לו..." הוא
היסס שוב.
תן לי כבר את המכתב, בן-זונה, חשב אבנר, ואל תשכח להוסיף
'בס"ד' למעלה, שהקדוש ברוך הוא יצלח מעשיך. לפני שאני הולך אני
תולש את פרוות הצ'ינצ'ילה הזאת מעל ראשך ונושא אותה עמי בגאון.
פיצויי פיטורין. זה יהיה הרגע הגדול, היחיד בעצם, בתולדותי.
דוד החזיר לעצמו את החלטיותו.
"בוא נתקוף את זה מזווית אחרת: אתה מעריך את עצמך כמי שמסוגל
לנהל קבוצת פיתוח, גדולה?"
"מה?" מה זה, לכל הרוחות, חשב אבנר.
"שאלתי, אם אתה חושב שתוכל לנהל את קבוצת הסרוורים."
"אריק מנהל את קבוצת הסרוורים."
"אריק עוזב אותנו. בחודש הבא...הגענו כבר מזמן למסקנה שזה
כנראה לא זה...זה העניין שניסיתי...טוב, לא חשוב."
"הוא אפילו לא רמז על משהו כזה." אבנר היה המום.
"כן, כמובן...עוד לא שוחחתי אתו...אני מבין שאתם קצת
מיודדים?"
"כן, קצת."
"אני רוצה שתדע שאני עוקב אחריך ומאד מעריך את העבודה שלך."
"תודה."
"נראה לי שבתפקיד הזה תוכל למצות טוב יותר את היכולות שיש בך.
אתה מאמין שתוכל לעמוד במשימה כזאת?"
"כן...כלומר, כבר ניהלתי קבוצות בעבר...נראה לי שכן."
"יופי. אני שמח. בינתיים, עוד לא יהיה תיקון... של המשכורת,
בגלל המצב...אבל בעתיד... טוב, נראה לי שזהו זה, בינתיים.
נשוחח בהמשך יותר על המה והאיך. בהצלחה!"
הוא הושיט את ידו אל אבנר. אבנר לחץ אותה, הדם סואן ברקותיו.
היא הייתה קרה, דביקה ורטובה.
יצא מן החדר והלך אל השירותים, הקירות ריחפו באובך אדמדם,
מרוחק.
בשירותים ניגש אל הכיור ורחץ את ידיו באיטיות ובהקפדה. כאב
הראש התחדש ביתר-שאת, הולם במצחו ובצדעיו. הביט בראי. פחדן,
אמר הראי, הרי לך קלסתרו של פחדן.
כאב הראש היה לפתע ללא נשוא. התכופף אל הכיור והקיא באחת את כל
ארוחת הצהריים. סושי צמחוני, איטריות מוקפצות באגוזי קשיו
ודיאט קולה, לא כלול בתלוש. בזבוז.
הקיא סתם את הכיור. תחב את אצבעותיו לתוכו ומעך את האיטריות
המעוכלות למחצה אל תוך פתח הניקוז, עד שנשטפו כולן. שטף היטב
את הכיור ורחץ ידיים שוב. שטף את פניו המיוזעים. עכשיו הוקל לו
במידה ניכרת. ראש קבוצה. זה אומר העלאת שכר בינואר הקרוב,
כנראה. הם יהיו חייבים להעלות לו את השכר.
יצא מן השירותים והלך אל הקיוביק שלו. כאשר חלף על פני מושבו
של אריק קיבל ממנו קריצה רבת משמעות.
"עשרים דולר זה לא הולך ברגל היום, חביבי." אריק צחק, מרוצה
מעצמו.
"כן."
התיישב בכסאו. נותרה עוד עבודה רבה על המסמך של האפליקציה.
ואין הרבה זמן. לעבודה.