כשהוא התקרב היה לי חם. אבל רק שהוא התקרב. כי לפני זה לא
הרגשתי כלום. ככה ידעתי שאני והוא קרובים. כי היה לי פתאום
חם.
וכשהוא בא אלי באמצע הלילה, בוכה, קרוע, החום שלי עבר אליו.
ממש ככה, כי היינו קרובים. אחרי זה הוא ישן איתי במיטה. הוא כל
כך יפה שהוא ישן. עיניו הקטנות עצומות, פי סגור במין חיוך
שכזה. נשימותיו כל כך עדינות, כמו מגעו. לא ישנתי באותו הלילה.
רק הבטתי בו.
ידעתי שאנחנו מאוד קרובים.
בבוקר הוא קם מוקדם. מעניין אותי מה הוא חשב שקם בבוקר והביט
בי. אולי הוא חשב שאני יפה. אבל אני לא יפה שאני קמה בבוקר.
אני בכלל לא יפה. בכלל לא. תמיד חשבתי ככה. אני גם צודקת. הוא,
אבל, מאוד יפה.
הכנתי לו קפה כדי שירגיש טוב. רציתי שהוא ירגיש טוב. ראיתי
עצבות בעיניו. מבטו היה מאוד נגה. בכלל הוא לא היה שמח. רציתי
לגעת בו, לשים את ידי על כתפו, כדי שירגיש אולי טוב. אבל אז
חשבתי שהוא בטח ירגיש מאויים. אז לא נגעתי בו.
את הקפה הוא שתה מאוד מהר. הוא מיהר מאוד לעבודה, לא אמר לי
למה. אני חושבת שהוא לא רצה להתמודד עם צרותיו. כנראה שהיו לו
הרבה. הוא נפרד ממני בחיפזון, תוך שנגע קלות בכתפי. מגעו היה
חם, וזה העביר בי גל נעים. הוא יצא וסגר אחריו את הדלת. שוב
חזר החדר להיות חשוך. החלונות היו סגורים והרגשתי תחושה עצומה
של חנק. הרגשתי לפתע כל כך בודדה. הרמתי את הטלפון וחייגתי את
מספר הטלפון שלו. הוא ענה, אך משום מה אני שתקתי. לא אמרתי
כלום. ניתקתי והתישבתי על המיטה. הבטתי בשקע בו לפני רגע נח
גופו. הטלפון צילצל. כנראה היה זה הוא. בכיתי. נשכבתי על המיטה
והדמעות זלגו על לחיי.
קמתי כמתוך חלום בלהות. הייתי לבנה כסיד. שטפתי את פני ועשיתי
מקלחת חמה. שמעתי לפתע את קולו בראשי. נזכרתי במבטו העצוב כשבא
אלי אתמול. גם במגעו החם נזכרתי. יצאתי מהמקלחת והתלבשתי
במהרה.
הערב הגיעה. הרמתי את הטלפון וחייגתי אליו. הוא ענה. דיברתי
בשקט וגם הוא. קבענו להיפגש בבית קפה. החלפתי בגדים ויצאתי
מהבית. הרחוב היה שומם. הגעתי לבית הקפה והוא ישב שם, לבדו.
המלצרית שוחחה עמיו. מעניין מה היא אמרה לו. בטח חושבת, שהוא
מאוד יפה. עוד מעט אני אגיע, והיא לא תבין מה הוא עושה איתי.
אני בכלל לא יפה.
כשהגעתי הוא קם לברכני לשלום. שם את ידו על כתפי. התיישבתי.
דיברנו הרבה. הוא בעיקר. אני לא דיברתי כלל. רק חייכתי, כדי
שלא ירגיש אי נעימות. לאחר הלכנו לטייל. הלכנו זה לצד זו. הוא
הביט במדרכה. דיבר על חייו. הוא לא דיבר על שאירע לו אתמול.
כנראה עדין כאב לו. התישבנו על ספסל על- יד חוף הים. הרוח
הקרירה לא נעמה לי, אבל לא אמרתי דבר, כיוון שראיתי, שהוא
דווקא אהב את זה.
אחרי כחצי שעה חזרנו איש לביתו. הוא הציע ללוות אותי, אך
סירבתי. איני רוצה שיטרח.
הגעתי הביתה די מהרה. נשכבתי על מיטה ודימינתי אותו מחבק אותי.
חשבתי אם הוא חושב על זה גם. אבל אז חשבתי שלא. הוא בטח לא
מרגיש קירבה אלי. אני, אבל, קרובה אליו מאוד. עדין חם לי שאני
רואה אותו.
לא הצלחתי להירדם. השעה הייתה אחת אחרי חצות. הרגשתי צורך עז
להתקשר אליו. הרמתי את הטלפון וחייגתי לביתו. הוא הרים, נשמע
כאילו זה עתה הערתי אותו. הוא כנראה ישן. אני שתקתי כדי שלא
יכעס עלי על שאני מתקשרת כל כך מאוחר. הוא ניתק ואז גם אני.
אחרי זה נשכבתי לישון.
בבוקר החלטתי שאני אוהבת אותו. ככה סתם, תוך כדי שתיית הקפה.
שתיתי עם אותה הכוס שהוא שתה בה. ניסיתי לחוש בטעמו, אך לשווא.
לא היה לי הרבה לעשות. טיילתי בדירתי הקטנה, עד שהרגשתי שוב את
החנק. השעה הייתה שעת צהריים. החלטתי שאני צריכה להגיד לו מה
שאני חושבת. החלטתי ללכת למקום עבודתו ולדבר איתו, להגיד לו
שאני אוהבת אותו.
יצאתי מהבית והלכתי במורד הרחוב. לא ממש ידעתי איפה הוא עובד,
אבל הנחתי שאני אמצא את המקום, הוא אמר לי פעם איפה הוא עובד.
הלכתי כחצי שעה והגעתי לבניין בו אמר לי שהוא עובד. היה זה
מבנה מפואר מאוד. הכניסה הייתה ממש גדולה. מיהרתי להיכנס תוך
התעלמות מדברי הפקידה. היא שאלה לאן אי הולכת. לא ממש ידעתי.
הנחתי שאני אמצא את הקומה. לחצתי על הקומה בא חשבתי שאני אמצא
אותו. אחרי כמה שניות נפתחה הדלת של המעלית ואני יצאתי מחוצה
לה.
ראיתי אותו יושב במשרד, משוחח בטלפון. הוא לא ראה אותי. אולי
בעצם הוא ראה, אבל הוא התעלם ממני. התקרבתי למשרד שלו וראיתי
כמה אנשים נכנסים פנימה. הוא שוחח עימם. אני עמדתי בצד והבטתי
בו. כמה יפה הוא חשבתי. אני בכלל לא יפה.
אחרי כמה דקות נכנסתי פנימה. הוא נבהל, לא הבין מה אני עושה
במקום עבודתו. בטח חשב שהשתגעתי. אולי באמת השתגעתי. אמרתי לו
ישר שאני אוהבת אותו. הוא לא אמר כלום. רק שתק. שתק והביט בי.
לא האמין לי, חשב שאני משוגעת. כנראה שהשתגעתי. אמרתי לו שוב
שאני אוהבת אותו. הוא שתק. אני התחלתי לבכות. הבנתי שהוא לא
אוהב אותי.
חזרתי לביתי. שתיתי קפה. זו הייתה הכוס שלו, הבטתי בה. חשבתי
כה קרובה לכוס ואליו. באמת שאהבתי אותו. הלכתי להתקלח. ניסיתי
גם להתאבד. לקחתי 15 כדורים. שכבתי במיטה אך אז הרגשתי בחילה
נוראית. רצתי מהר לשירותים והקאתי. באמת שהשתגעתי. הוא התקשר
אלי ישר אחרי, כאילו הרגיש שניסיתי לפגוע בעצמי. היינו כנראה
מאוד קרובים.
הוא אמר שהוא מצטער ושהוא לא יכול לאהוב אותי ושהוא לא מוכן
לקשר. ידעתי שהוא משקר, משהו בי אמר לי את זה. פשוט ידעתי את
זה.
תלשתי אחרי זה את כל התמונות שלו מהקיר. זרקתי הכל לפח, יחד עם
הכוס שהוא שתה ממנה.
יום אחרי זה כבר הרגשתי הרבה יותר טוב. יצאתי מהבית וטיילתי.
חשבתי פתאום, שאולי הוא מצטער ושאולי הוא כן אוהב אותי עכשיו,
אז החלטתי ללכת שוב למקום עבודתו.
שוב הגעתי למשרד שלו. הוא לא נראה עצוב חשבתי. בכלל לא איכפת
לו ממני, לא איכפת לו שכמעט התאבדתי. ניכנסתי למשרד שלו. הוא
הרים את הראש מהקלסר שהוא עבד עליו. כשהוא ראה שזו אני עיניו
נפתחו בפליאה. בטח חשב שאני משוגעת. אמרתי לו שלא איכפת לי,
ושאני אוהבת אותו, ושהוא בטוח אוהב אותי, אבל הוא לא יודע. הוא
אמר לי שהוא לא יכול עכשיו לדבר על זה, שהוא ידבר איתי בערב.
הוא בטח לא רצה שכולם יראו אותי כי אני לא יפה ולא היה לו נעים
מזה.
יצאתי מהמשרד שלו. לא הייתי עצובה בכלל. רציתי לרדת ללובי
לחזור הביתה, אבל אז החלטתי להתאבד. סתם ככה, לא הייתי עצובה.

אמרתי לעצמי שהיום אני אהרוג את עצמי. הייתי חייבת, כי אתמול
לא הצלחתי. אז עליתי לגג של הבניין. הגג בכלל לא היה יפה,
בניגוד לבניין עצמו. בטח בגלל שאנשים לא מגיעים לפה לא השקיעו
במקום. אבל הם לא חשבו שיש אנשים כמוני שכן עולים לגגות של
בניניים.
התקרבתי לקצה של הבניין. אני משוגעת חשבתי. אבל בטח אחרי שאני
אמות הוא יבין כמו שהוא אוהב אותי, אבל אז כבר לא יהיה לו מה
לעשות כי אני כבר אהיה מתה. חבל דווקא שהוא לא אמר לי לפני.
ואז קפצתי. נפלתי בעוצמה על המדרכה. לא התלכלכתי בדם דווקא.
אנשים התקבצו סביבי כאילו אני איזה משהו מיוחד. בטח חשבנו שאני
ממש מסכנה. אבל אני לא מסכנה. בכלל לא.
הייתה לי לוויה ממש יפה. עם פרחים והכל. ההורים שלי בכי המון.
גם הוא היה שם, מאחור. בטח לא רצה שיראו שהוא שם, בלוויה שלי.
הוא גם בכה. בטח גילה שהוא אוהב אותי. בטח הוא מת עלי.