היא הלכה. קראתי לה. נופפתי בידי, אבל היא המשיכה ללכת. לא
ידעתי לאן פניה מועדות. היא ידעה והלכה לשם בראש זקוף.
"עיצרי!" קראתי במלוא גרוני. אפילו את ראשה לא טרחה לסובב. "את
לא יודעת מה הם יעשו לך!" צרחתי. אבל היא ידעה. היא ידעה, שתקה
והמשיכה ללכת.
זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. הפעם האחרונה והראשונה.
הכרתי אותה שעה לפני שעזבה. זה היה במסיבה של חברה שלי. היו שם
מלא אנשים שלא היכרתי, אבל משהו בה קרץ לי לפתוח בשיחה עימה.
היה לנו המון במשותף. דיברנו כמעט על הכל. מדהים כמה אפשר
להספיק ב60 דקות.
ואז הם באו. הם היו שיכורים. שיכורים מדיי. הם באו והציעו לה
לצאת איתם לסיבוב. היא ידעה מה יקרה לה. נדמה לי אפילו שרצתה
שזה יקרה.
יום למחרת מצאתי עצמי בהלוייה שלה. את שמה גיליתי רק במודעת
האבל שפורסמה בעיתון של הבוקר.
אז עמדתי שם בשחור כשדמעות יורדות מעיניי כאילו השמיים בוכים.
ראיתי איך אמא שלה קוראת לה שתחזור באותו אופן שקראתי לה שלא
תלך.
זה כל כך לא הגיע לה. היא לא עשתה שום נזק. היא הייתה כמו
הבלרינות בקופסות התכשיטים המנגנות. בובה בידי אחרים. וכך היא
מתה, כשגזרו לה את הקפיץ.