|
היא הלכה. קראתי לה. נופפתי בידי, אבל היא המשיכה ללכת. לא
ידעתי לאן פניה מועדות. היא ידעה והלכה לשם בראש זקוף.
"עיצרי!" קראתי במלוא גרוני. אפילו את ראשה לא טרחה לסובב. "את
לא יודעת מה הם יעשו לך!" צרחתי. אבל היא ידעה. היא ידעה, שתקה
והמשיכה ללכת.
זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. הפעם האחרונה והראשונה.
הכרתי אותה שעה לפני שעזבה. זה היה במסיבה של חברה שלי. היו שם
מלא אנשים שלא היכרתי, אבל משהו בה קרץ לי לפתוח בשיחה עימה.
היה לנו המון במשותף. דיברנו כמעט על הכל. מדהים כמה אפשר
להספיק ב60 דקות.
ואז הם באו. הם היו שיכורים. שיכורים מדיי. הם באו והציעו לה
לצאת איתם לסיבוב. היא ידעה מה יקרה לה. נדמה לי אפילו שרצתה
שזה יקרה.
יום למחרת מצאתי עצמי בהלוייה שלה. את שמה גיליתי רק במודעת
האבל שפורסמה בעיתון של הבוקר.
אז עמדתי שם בשחור כשדמעות יורדות מעיניי כאילו השמיים בוכים.
ראיתי איך אמא שלה קוראת לה שתחזור באותו אופן שקראתי לה שלא
תלך.
זה כל כך לא הגיע לה. היא לא עשתה שום נזק. היא הייתה כמו
הבלרינות בקופסות התכשיטים המנגנות. בובה בידי אחרים. וכך היא
מתה, כשגזרו לה את הקפיץ. |
|
זה הולך ככה.
אתה עומד בחלון,
וצועק:
"מישהו יכול
להסביר לי מה זה
קרוב?"
תוך כמה דקות
מגיעה בובה
מרחוב סומסום.
אם היא נראית לך
אתה מושך בחבל
הזה
והרשת נופלת
עליה.
אם היא לא נראית
לך, אתה פשוט
מבקש ממנה
להסביר לך מה זה
רחוק.
יעקב פופק,
מדריך ציידי
חבובות
באינטרנט. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.