במשרד נושן,
כמו אדם זקן
שבע חיים,
אוציא נוצה לבנה
מכיס המקטורן,
אטבול בדיו שחור.

עייף.
טבול בחציי
בשולחן עץ עתיק,
אפתח יומן.
חייתי את היום הזה
מוהל נפשי
בגשם קר.

מקל הליכה
מתפרק,
זכר ימים
עד אשר היה
לשברי חפץ
באבק הזמנים.

צעדיי ברחובות רחבים,
נקיים,
שפויים,
לא יחזירו לי מאומה.
נהייתי זקן ועייף,
אך לא  מספיק
בשביל להפסיק
לנשום.

ואני עדיין זוכר
את החיים שלי.
גם היא זכרה אותי,
כשראיתיה אז-
בשלה, זהובה,
נשואה ובר מזל אחר,
מחייכת,
שומרת מרחק.

נפגשנו בבית קפה
בפינת הרחוב.
היא שתתה את הקפה
והתסכלה החוצה,
באנשים.
אף מילה מיותרת,
נימוסים.

רגליה ארוכות,
נודפת ריח סחלב,
כתמיד.
אישה נשואה,
ידיים קרות,
טבעות יהלום.
לוגמת מחייה שלה.

שאלה לשלומי.
ולא זכרה שפעם
הייתה חופשייה
לרוץ ברוח,
לצחוק בפראיות
כשניצוצות דמוניים
מקצפים בעיניה,
שהייתה היא עצמה,
כשהחזקתי אותה
על גבעה נטושה
ונישקתי את שערה
אל תוך הלילה....

שלומי טוב.
חי הלאה.
ממשיך.
הסתכלה והרצינה.
סלח לי.
בעלי מחכה.

גבוהה,
זורמת,
התעטפה במעיל גשם
ונאבדה.
האורות כבר כבו,
המלצרים החלו
מורידים סינרים,
ואני עדיין ישבתי שם,
עם עיניים סגורות,
מנסה להשאר במקומי.

שלוש הדקות
שהייתי איתה
לא עוזבות אותי
עד היום.
הן חלחלו עמוק
כחומצה שורפת,
והרעידו את ידיי
שוב ושוב,
בעת שניסיתי
לכתוב מספרים
ביומן,

בעת שניסיתי לחזור
ולהיות
אדם עייף ושבע ימים,
שרק מקל ההליכה
וכמה תמונות באלבום
עדיין שומרים
בשבילה
את ריח החופש.

כנראה שאין אדם
שיכול להרוג את עצמו
סתם כך,
בשניה אחת.
גם אני
לא הצלחתי.
נשארתי חצי ממה
שפעם הייתי,

נשארתי זרוק כאן
באמצע שומקום,
רק אני עם עצמי.
חשבתי פעם
שאינני לבד.
והיום
אני מבין.

וכשאמות
וארבץ על משכבי הקר
נפשי תתפלל
שתבוא
ותתן נשיקה אחרונה
לשפתיים קרות
שלא יוכלו להחזיר עוד
חום ונשימה

ורק אז,
במוות אם לא בחיים,
ארגיש מאושר,
בשיגעון החופש
שהחזיק בי תמיד,
ועולמי יירגע וישקוט
בלעדיי.

בהקדשה
למי שנשאר לחכות