נפגשתי עם האיש שהיה אהובי בחצי השנה האחרונה לשיחת סיכום
ובניית דיסטנס. השיחה נגררה לתוך הלילה.
פרידה לוקחת תמיד דקה אחת בדיוק שבה אחד אומר לשני את האמת
הפשוטה: יותר אני לא אוהב אותך. את הדקה הזאת אפשר למתוח לשעה,
שעתיים יום יומיים, חודש שנה. אפשר לצפות אותה ביותר ציפויים
משיש בבית הפנקייק או בספגטים, אבל היא תהיה שם, הקצוות
הקטנטנים והמשוננים להחריד שלה ימשיכו להסתובב בחדר ולהשחית
דברים, עד שהשיחה תיגמר ותיסגר הדלת.
ישבנו וניתצנו בסבלנות את האבנים הקטנטנות של האינטימיות
ביננו. אני גם יצקתי בפער שנשאר בטון אפור, כי חייבים, או פשוט
כי לא היה כבר מה לומר ומה לעשות ורציתי להעביר את הרגע, שנמשך
ונמתח עוד ועוד. נקרעתי בין רצון להכאיב לו כל-כך ורצון להשאיר
לו בפה את הטעם המתוק שהוא אני.

השיחה נמשכה עוד ועוד וראיתי שהגיע השעה של הארוויזיון, ואני
מפסידה אותו. לא שאני חשה את עצמי חלק בלתי נפרד וגאה מהאיחוד
האירופי, אבל זה היה נראה לי כמו סוג של חוויה מזככת. סוג של
פסקול הולם, פאלשי ואובר-דרמטי להחריד. עדיף בוודאי על השקט
המתקתק שעשה את האוויר סמיך מדי, מטריד מדי.

הייתה לי כבר פרידת ארוויזיון אחת. בשנה שדנה אינטרנשונל  לקחה
בגדול עם "דיווה". אני הייתי באוטובוס מחיפה לתל-אביב.
האוטובוס זז מהר מדי, ואני במושב הלפני אחרון ראיתי מעט מאוד
טעם  בלנסות להפסיק לבכות. הגעתי הביתה והתיישבתי בסלון בדיוק
בזמן לביצוע הניצחון. דנה הייתה גדולה מהחיים. אישה חזקה וגאה.
נוצצת. הייתה בזה אופטימיות כזאת שקשה שלא להיסחף לתוכה.

כמובן, הייתי אז בת שבע-עשרה. מה ידעתי אז?  ואיזו מין נחמה
אמורה להיות לי עכשיו - ליאור נרקיס שר שיר איום על אהבה מוקף
במפזזות מלאות סילקון ואיפור מוגזם? זאת אשליה כל-כך קלושה
שאין סיכוי שהיא תזיז בי משהו בכלל

כעבור יומיים מגיע יום הסטודנט אלפיים ושלוש, שצבוע בלא פחות
צבעים נוצצים, זמרים קופצים וחיוכים מרוחים. מלבד זה הוא כולל
כמובן דשא רחב ידיים, זיקוקים מושקעים וגם אותו. אבוד איפהשהו
בהמון המזיע, מתחמק מנוכחותי השיכורה והדואבת, יודע בעל-פה את
כל השירים של הדג-נחש.  
ואני, ילדה טובה שכמותי, מעשנת את הסיגריה הראשונה שלי בגיל
עשרים ושלוש, בניסיון פתטי להרס עצמי מינורי ומקומי. אנשים שלא
רגילים לראות אותי ככה מדליקים עוד אחת ועוד אחת ומגישים לי
אותה ליניקה. הם מצטופפים סביבי כאילו הייתי מופע קרנבל ורואים
אותי משתעלת. אני שיכורה כל-כך והעולם מסתובב סביבי בקצב
השיכרות הנהדרת. והרגליים שלי יודעות בדיוק את הקצב של כל
השירים.

ואז מגיע האיש הזר. יש לו חיוך רחב. האיש הזר רואה בי דברים
שלא כל אחד יודע, למשל בדידות, פחד, ייאוש קיומי זמני. למשל
אחוזי אלכהול בדם. אין ספק שזוהי תכונה מאוד מושכת, בדיוק מה
שהוא מחפש ולכן כל השאר מיותר. הוא בא ומסובב אותי כי רואים
עלי שאני זקוקה בהחלט לסיבוב. יש לו בדיחות לא רעות, ואני
צוחקת, ונותנת לו לאסוף אותי לזרועות שלו, החמות. אני מנסה
לברור את מילותי בקפידה, כי הוא לא רוצה לשמוע עכשיו, האיש הזה
הזר עם הכתפיים החשופות, מילים כמו אמון ואהבה ומה  שהיה
ביננו, ולא מילים כמו לב שבור שנופץ לרסיסים ותרם חובר לו
יחדיו.
זה לא בגלל שהוא פולשני מדי או גס רוח, או מנסה דברים שאני
אומרת לו לא לעשות, שאני מתחילה לבכות פתאום בתוך החיבוק של
האיש הזר. זה לא בגלל שאני חשה אשמה כי הזמן שעבר הוא עדיין לא
ארוך מספיק. זה בגלל שהאיש הזה, שלא מכיר אותי בכלל, ושמבחינתו
אני יכולה להיות גם יורשת העצר של מונקו, אסירה נמלטת או נערת
ליווי, מחבק אותי בצורה שניראת כל-כך אמיתית וחמה שאז אני
יודעת באמת: אין שום דרך לדעת מה אמיתי ומה מזויף. תחושת
ביטחון היא אשליה קוסמת שאסור לשקוע לתוכה.
מתיקות הסוכרזית סוחפת אותי בזרועותיו לעוד דקה. עוד נשיקה אחת
עוד סיבוב לצלילי המוזיקה ובראשי עוברות המילים: זה לא אהובי
שמחזיק אותי ככה, זאת לא תשוקתו שצמודה לגבי. זה לא יחזור אף
פעם. ורע לי כל-כך והאלכוהול מעצים את תחושת השמיים הנופלים.
אני מבקשת סליחה בפני האיש הזר, ובורחת להיות עוד יותר לבד, אם
זה אפשרי, בתוך המון אחר העומד ליד השירותים הכימים.

ועובר עוד שבוע ואני פוגשת את מי שפעם היה מנגן על גופי סונטות
מסובכות וג'ז מועדונים קליל. אנחנו נפגשים במקרה במסדרון והוא
שואל "הכל בסדר?" וכשזרים ומכרים רחוקים שואלים את השאלה הזאת
יש רק תשובה אחת אפשרית , אז אני אומרת "כן."  והוא מנסה לנגן
איזו מנגינה פשוטה שילדים לומדים כשהם לומדים לנגן לראשונה,
אבל לא יוצא ממני דו- רה - מי. אז אנחנו אומרים שלום יפה, כמו
אנשים מנומסים והולכים משם.  וזהו.