הלילה חלף על פניו מעברו השני של החלון. אורות גבוהים של רכב
הלכו והתקרבו אליו בנתיב הנגדי. הוא עשה כל שביכולתו שלא להביט
בהם, אפילו עצם את עיניו והפנה את ראשו לימין. משהגיע למסקנה
שהאורות חלפו אותו, פקח את עיניו. כעת כל מה שרצה לעשות הוא
להביט באותם אורות. הוא הפנה את ראשו לאחור, אך האורות בדיוק
נעלמו מאחורי גבעה. מבטו חזר למשענת כסאו של הנהג. לפני
חודשיים הוא נפרד ממנה. זה פשוט היה יותר מדי, ועוד הלך והתגבר
עד שהוא לא יכל עוד להתמודד עם זה. כשזה קרה הוא פקח את עיניו
ובאותו רגע הוא רק רצה לחוות את אותה האהבה שהיתה לו איתה, אבל
אותה אהבה כבר נמצאה במקום שלא יכל להגיע אליו. לפחות לעת עתה.
לפני כן הוא לא טרח לבלות את זמנו עם אדם שהיה יקר לו. כשאותו
אדם מת, הוא פקח את עיניו ורק רצה להיות יכול לבלות איתו עוד
זמן, אבל כבר היה בלתי ניתן לעשות זאת, לפחות בעולם הזה.

הוא נהג מהר. המוסיקה שהשמיע ברכב הכניסה אותו לאופוריה, במובן
הפאסיבי של המילה. קול בראשו אמר לו שזה לא בסדר, אבל הוא
התעלם. מה? האם הוא יכול לדרוס ככה מישהו בטעות? כן, כמובן.
להתעשת? למה?! כן, הוא לא רוצה לדרוס אף אחד, אבל הוא גם לא
רוצה לא לדרוס אף אחד. אין איתו אף אחד ברכב, כך שאין לו שום
סיבה להיזהר מפני התנגשות בקיר. אין לו גם שום סיבה דווקא
להתנגש בקיר.

ריקנות

ים, שמים, חול, שמש, חום, מחנק, מזגן, קפה. היא יושבת שם,
מולו. כולה זוהרת. הוא כבר שכח איך מחייכים. נזכר. מבחוץ נעים.
מבפנים עדיין ריקנות, או לא? או כן? נזכר בשלמה ארצי. נזכר בזה
שאיננו עוד, נזכר בה, נזכר באורות הרכב, נזכר בעוד הרבה דברים.
מתאפס. היא עוד שם, מולו. המוסיקה ששמע מכניסה אותו לפאסיביות
שוב. נלחם ומחייך. האהבה שלה מציפה אותו שוב. מזכיר לעצמו שזה
פסק ממזמן. ממשיך לחייך. קופץ מגבוה ומתרסק. מחייך. הוא עדיין
על הכיסא. מולה.

נוסע הביתה. הלוואי והיה מסתכל באורות ההם. הלוואי והיה מבלה
איתו עוד זמן. הלוואי והיה עוד מוקף באהבה.

הוא בבית.

הלוואי ועוד היה יושב מולה.
הלוואי.

חלק מאלה הוא כבר לא יכול לעשות. חלק מאלה הוא יכול לעשות
מחר.
בשנה הבאה.
קצת לפני שימות?
או לא? או כן?