בהתחלה, כשהוא רק נולד, הוא היה מאושר. בלי דאגות, בלי בעיות,
כמו כל מלאך. גם לו צמחו כנפיים, כנפיים יפות ולבנות שישאו
אותו גבוה אל המרום ואל האושר. והוא האמין בזה. וככל שהוא גדל
ככה הוא למד להשתמש בכנפיים הלבנות שלו יותר טוב. הוא התחיל,
כמו כל מלאך, לעוף. השמש ליטפה את פניו, הרוח נתנה לו הרגשה
נעימה, והוא עף  יותר ויותר גבוה.
אבל הם החליטו שהוא לא יעוף יותר.
הם התחילו לתלוש לו נוצה נוצה מהכנפיים הלבנות והיפות שלו. וכל
נוצה שנעלמה גרמה לכנפיים להשחיר יותר.
המלאך החליט כמובן לא לוותר. הוא המשיך לנפנף בכנפיים שלו יותר
ויותר חזק וכוחו הלך ואזל, הנוצות הולכות ונעלמות, הכנפיים
הולכות ומשחירות.
הנוצות האחרונות שנשארו בכנפיים שלו כבר נשרו לבד, והן לא היו
לבנות אלא שחורות כמו פחמים.
ואז הוא התחיל ליפול.
הוא צעק צעקה של כאב בזמן שהוא נפל, צעקה ארוכה ומרה, כשהוא
נפל את כל המרחק העצום שהוא הצליח לעלות בעזרת הכנפיים הלבנות
שהיו לו פעם. בסוף הוא התרסק לתוך הים והתחיל לשקוע.
                             

היום הוא אחד מהם. כבר אין לו ולעולם לא יהיו לו כנפיים לבנות
שישאו אותו למרומים. אבל יש לו ידיים שיתלשו כנפיים של מלאכים
שכמותם הוא היה פעם.
הוא לא יעוף עוד לעולם.




(מוקדש לעדן ולכל הילדים, תשמרו על הכנפיים שלכם ואל תתנו לאף
אחד לתלוש אותן.)