הלכתי לאחור לאט לאט, בשקט בשקט.
שמעתי את פעימות ליבך מתקרבות עליי...
אז התחלתי לרוץ, לברוח רחוק.
הגעתי למקום מחבוא, מסתור מפניך.
הסתכלתי על הנוף מסביב, כזה שקט בחיים שלי לא ראיתי.
פתאום הרגשתי יד נוגעת בכתפי, העפתי מבט לאחור...
"בווו!" צעקת לי. הייתי בהלם למספר שניות, והמשכתי לרוץ, ואתה
רדפת אחריי, רדפת אחרי רחוק.
רצתי, ורצתי ורצתי עד שלא יכולתי לנשום יותר, הראש התחיל לכאוב
לי, התחלתי להזיע. פוף! התנגשתי באבן ונפלתי על האדמה הלחה,
ואתה תפסת את רגלי.
"לא! תעזוב אותי!" צעקתי, אבל אתה רק העלת חיוך זדוני על
שפתייך, והמשכת לאחוז את רגלי. בעטתי בך, והתרוממתי שוב,
והמשכתי לרוץ.
"תחזרי לפה!! עכשיו!!!" צעקת לי, אבל אני התעלמתי. לא תארתי
לעצמי שתעשה לי משהו, אז המשכתי לרוץ.
היית אדום מרוב כעס ועצבים, לא חשבת פעמיים והכנס את ידך לכיס
בג'ינס השחור שלבשת, הוצאת משם את האקדח שלך, טענת אותו,
וכיוונת אותו אליי. "אני יורה בך! תחזרי הנה!!!" צעקת ואיימת.
הסתובבתי לאחור, אבל כבר לא ראיתי אותך. אז המשכתי לברוח, אבל
ההד... ההד הזה לא יצא לי מהראש... שמעתי את קולך שוב ושוב
אומר לי "אני יורה בך!".
נפלתי על האדמה, הרגשתי את הכאב, התחלתי לדמם... ראיתי הכל
מטושטש, הבנתי שזהו, שירית בי.
ראיתי אותך במעורפל, חייכת לי חיוך זדוני.
נשארתי שם, חסרת אונים... וחסרת חיים.