כשמציירים זיכרון חשוב של אדם זר, מקבלים תחושת אחריות מוזרה. מזכיר את התחושה
שמרצדת בירכתי המוח כשעושים בייביסיטר לילד בן שלוש, או כשאחראים על חמישה
חיילים אי שם בשטח A.

תחושת האחריות נובעת מההרגשה שפיספוס, וגם של מילימטר, יקלקל ויהרוס את
הזיכרון לאותו בן אדם זר, שהפקיד את אמונו ביכולתי לתעד ולהנציח רגע או דימוי
מסויים; שהפיספוס יונצח, ויתקבע לא רק בציור, אלא גם בזיכרונו של אותו אדם.

ואולי אני סתם מגזים.






42x27 ס"מ
נייר תחת עיפרון
צויר על פי תמונת פספורט דהוייה, מצהיבה, ומסמורטטת. היה כיף.
על הצג שלכם מופיע רק החלק שנכנס לסורק. הרבה נשאר בחוץ.