ראיתי את זה בעיניו, כשהוא הביט בי
יכולתי לחוש את העצב שבליבו.
עכשיו הוא יודע את מה שעשיתי
את מה שתמיד הסתרתי ממנו.
לא רציתי שכך יתגלגלו הדברים
אך מניעי הגורל נסתרים מעינינו.
כמו ישות עצמאית עם רצונות מעוותים  
שכל פעם מחדש מסבכת אותנו.
זה מה שקורה כשלא חושבים מהראש אלא מהלב
הרגשות מתעתעים, מסחררים עד שאין דרך חזרה.
ועכשיו אני סופגת בגופי את כל הכאב
כאילו שמשהו בינינו נקרע.
אם רק היה כועס, או מאשים, אך הוא סתם שותק
לא מוציא הגה, אך בעצם אומר הכל.
ואדי המים שבאוויר החדר מתאבכים לקיר מנתק
קיר שלא היה קיים שם אתמול.
אני משפילה את מבטי, מפחדת להביט בעיניו,
יושבת מכווצת, על הרצפה לרגליו.
והוא עומד שם מחריש, אינו מקל על המצב,
ומסתכל בי במבט מאוכזב...
             

שמעתי, אבל אני פשוט לא מסוגל לקלוט
את מה שקרה, את מה שהיא עשתה.
היא יושבת על הרצפה מאובנת כאשת לוט
אישה שעם הזמן כל-כך השתנתה.
היה נדמה לי שאני מכיר אותה על בורייה
מבין כל עיקול ופיתול במחשבותיה.
אך בחירה זו הובילה לתפנית לא צפויה
שנוגדת את כל עקרונותיה.
או לפחות חשבתי שהיא נוגדת, חשבתי
שהיא לעולם לא תדרדר לכאלה מעשים.
אני מביט בה והיא יודעת בדיוק כמוני
שלא תמיד המטרה מקדשת את האמצעים.
לא נותר עוד דבר להגיד שאיני יכול לבטא בשתיקה
אל לי להכביר במילים מיותרות.
כמו גוף ללא נפש או ערכים, כמו קליפה ריקה
יושבת ובוהה בי בעיניה המזוגגות.
אני מרגיש שמשהו נקרע עמוק בפנים
קרע ששינה את מה שעד כה חשבתי.
אין בי כעס, לא תלונות, אולי רק קצת רחמים
על האישה היפה שפעם כל-כך אהבתי...