פרולוג
פעם חשבתי שאין מה לראות בדרך בין אילת לשאר ארץ ישראל. הנוף
המדברי תמיד נתפס אצלי כדבר מאוד מונוטוני: אבנים על גבי אבנים
על גבי אבנים על גבי חול.
התבגרתי.
אני יודע זאת כי כעת בעודי מביט אל תוך לב המדבר, הוא אינו
נראה לי ריקני ושומם כמו בימים עברו. ההיפך הוא הנכון. אני
רואה ומרגיש שהמדבר כל כך מלא בחיים ובחיוניות עד שאיני יודע
במה למקד את חושיי.

פעם כל מטרתי הייתה לברוח מכל מחשבה אפשרית, כשזה גרם לי לסבל
החלטתי לשנות את דרכי. מאז אני מנסה לתפוס כל מחשבה חומקנית
שחולפת במוחי. תמיד חשבתי שאם אדע מדוע אני חושב דבר זה או אחר
אוכל להיות בן אדם שמבין את עצמו טוב יותר ולכן גם אדם טוב
יותר.
התבגרתי.
אני יודע זאת כי בעודי מביט אל תוך הלב המדבר איני מנסה לברוח
ממחשבותיי או אף לתפוס אותן. אני פשוט מניח להן לזרום כמו שהן,
נותן לטבע, למציאות ולחיים לכוון את חושיי ואת עיניי.

פעם חשבתי שבת הזוג שלי לחיים חייבת להיות מבוגרת יותר ממני.
פעם לא נמשכתי לנשים נמוכות. פעם אמרתי שלא אוכל לשרוד עם
בחורה זמן רב כל כך.
התבגרתי.
אני יודע זאת כי בעודי מביט אל לב המדבר, אני מחבק את הבחורה
שלי, שצעירה ממני בחצי שנה, נמוכה ממני ב-30 ס"מ ונמצאת איתי
כבר שנתיים וחצי.
ואני מאוהב בה יותר ויותר עם כל יום שעובר.

פעם.
זה לא עכשיו.



צד 1
אני מביט בחלון שמשמאלי ודרכו אני רואה נוף מדברי חולף. אני
מנסה לתפוס בעיניי את הצמחים שלצד הדרך, אך ללא הרבה הצלחה.
הצמחים היחידים שאני מבחין בהם הם קמולים ומתים וכלל אינם
שווים הסתכלות. לפתע חולפת בראשי מחשבה עד כמה כל זה דומה
לחיים האמיתיים. גם החיים כמו הדרך שבה אנו נוסעים, חולפים כל
כך מהר עד שאינך מצליח למקד את מבטך בדבר מלבד כמה דברים יבשים
וקמלים.
ההרים ברקע נראים כל כך הרבה יותר גדולים מגבעות החול שבצדי
הדרך. הם גם חולפים הרבה יותר לאט אל מול עיניי, ולעיתים נדמה
לי שהשרשרת היא אין סופית.
אני חושב לעצמי שהרבה יותר מהנה להביט בהרים מאשר להביט ישר אל
מתחת לחלון.
אני מקווה בסתר לבי שניסע אל תוך ההרים הללו, כך שאוכל ליהנות
מגודלם ומעוצמתם.
בחיים כמו במדבר, הדברים שברקע הרבה יותר מעניינים ויפים מאשר
הדברים שמתחת לאף שלנו. דברים גדולים נשארים קיימים ונצחיים גם
כאשר דיונות החול שלנו הולכות ונגמרות.
אני שם לב שבין השטח המישורי שמשמאלי ובין ההרים שלבי כל כך
כמה אליהם מפריד גיא אימתני. במבט ראשון הוא נראה לא ניתן
לחצייה, אך אם שמים לב היטב מצליחים להבחין במספר גשרים טבעיים
(ומלאכותיים) שמאפשרים מעבר.
גם בחיים תמיד נדמה לי שאין מעבר בין המקום בו אני נמצא לבין
המקום שאליו אני כל כך רוצה להגיע כדי לשפר את חיי.
לפתע אני מרגיש שהכביש מתעקל ופונה אל תוך ההרים שבהם הבטתי
לפני כן.
אנו חוצים את אחד הגשרים שראיתי מקודם ועולים במעלה הכביש. אני
מביט מסביב בציפייה ובסקרנות אך איני יכול להבחין במשהו שונה.
ברקע עדיין יש הרים ואינסוף, ומתחת לחלון עדיין דיונות החול
שחולפות במהירות.
כמו במדבר כך בחיים, גם כשפניך מועדות אל תוך ה"הרים" אתה נוכח
לדעת שלא הרבה השתנה. החיים עדיין חולפים מהר, והרקע עדיין
נראה אינסופי ומושך.
והדרך מייגעת.

חברתי מתעוררת לרגע ונרדמת שוב, מצליחה לקטוע את נתיב המחשבות
שבו פסעתי.



צד 2
שלא במתכוון, מצאתי את עצמי מסתכל בחלון שמימיני. מרוב בהייה
בחלון שלשמאלי שכחתי לחלוטין שקיים חלון נוסף.
אני מביט החוצה ומופתע לגלות שהצד השני כלל אינו דומה לצד
הראשון והוא ברובו ירוק ומישורי. הצמחים שמתחת לחלון הם גדולים
ויפים ואם אני מתאמץ מספיק אני מצליח למקד את מבטי בהם וליהנות
מיופיים. לפתע חולפת מחשבה בראשי על כמה כל זה דומה לחיים
האמיתיים. גם בחיים כמו בדרך אתה צריך להתאמץ ולמקד את עצמך על
מנת להבחין בדברים היפים וליהנות מהם. המישור הירקרק ברקע הוא
רחב ידיים ואינסופי בגודלו. הוא ההמשך הישיר של הדרך שנמצאת
ישר מתחתינו, ונדמה שאם המונית תסטה מכיוונה ותתחיל לנסוע על
המישור היא תגיע הישר אל האינסוף.
גם בחיים כמו במדבר, האופק הוא תמיד כר אינסופי של אפשרויות
שעומדות פתוחות בפנינו ועלינו רק להתחיל לצעוד לקראתן.
הכביש מתעקל אל תוך המישור ואני מבחין שהנוף נשאר זהה, ועדיין
הדרך שמתחתינו היא יפה והמישור המשתרע מאחור הוא אינסופי.

חברתי מתעוררת שוב, ושוב נרדמת, מצליחה בדרכה שלה להוציא אותי
מהריכוז.



אף צד (או לחלופין: כל הצדדים)
אני מפסיק לבהות בחלונות ומתחיל להביט בראשה של חברתי בעודי
מלטף אותה. גם מבלי להביט בדרך אני יכול לחוש שאנו נוסעים
לעיתים מהר יותר ולעיתים לאט יותר, לעיתים שמאלה ולעיתים
ימינה, לעתים עולים ולעיתים יורדים, לעיתים באות מולנו מכוניות
אחרות ולעיתים לא, אבל תמיד אנחנו על הדרך, עד שאנו מתנגשים או
שהרכב נשחק.
כך גם בחיים, הדרך היא מגוונת, לעיתים אנו חיים בקצב מהיר יותר
ולפעמים בקצב איטי יותר, וכך הלאה, אבל אנחנו תמיד חיים, עד
שמתים.
אני רואה שהדרך מאחדת בין שני חצאים מנוגדים לחלוטין שיחדיו
יוצרים שלמות, ואני חושב שכך גם החיים מכילים בתוכם כל כך הרבה
חלקים סותרים שיחדיו יוצרים שלמות.
אני רואה שאני הוא זה שנוסע בדרך ומחבר בתוכו את המדבר עם
הירוק.
אני הוא זה שיוצר את השלמות.
פתאום אני מבין שכל מחשבה נוספת מיותרת. אני פותח את ליבי
לעולם ועוצם את עיניי, נותן לשני הצדדים של הדרך להתנקז אל
תוכי, לא רק למדבר ולירוק, אלא גם לשחור וללבן, לקטן ולגדול,
לאושר ולכאב.
הפתח הקטן פרץ את הסכר ועכשיו כל העולם זורם דרכי.
אני מואר.



אפילוג
"פעם חשבתי שאי אפשר להביט לשני הכיוונים בו זמנית,
היום אני יודע שכל שעליך לעשות הוא לעצום את העיניים."