את אפילו לא יודעת אבל את ניצחת.
את יכולה להירגע עכשיו. לנוח.
מעכשיו הוא שלך לתמיד.
ואני צריכה ללמוד לחיות בלעדיו.
את לא יודעת את זה אבל את חייה את החיים שלי.
לפי התסריט שלי הוא היה אמור להיות האבא של הילדים שלי, לא
שלך. אבל לאלוהים כנראה היו תוכניות אחרות. רק אלוהים יודע איך
הראש שלו עובד. טוב, אחרי הכל הוא אלוהים.
אני חושבת על השעות האחרונות בחיי והן נראות לי כקטע בלתי
אפשרי מסרט הוליוודי (שלא לומר הודי) סוחט דמעות.
אני והוא באוטו ואת מתקשרת להגיד שירדו לך המים!
אני הראשונה לשמוע- כמו שהוא הבטיח תמיד.
ואז אני לוקחת אותו אלייך לבית החולים. באופן הסימבולי ביותר
מחזירה אותו אלייך. מזדכה עליו. האבירה על הסוס הלבן- עושה את
הדבר הנכון, כמו תמיד, משתחווה באבירות ועוזבת את הבמה.
אני לא יודעת אם את יודעת עלי או חושדת בכלל בקיומי. היום זה
כבר לא משנה. מהיום הוא שלך ושלהם.
ואם כבר הזכרתי אותך אלוהים, אז מילה אישית אלייך- תגיד מה אתה
רוצה מחיי? שני גברים אהבתי בחיי. האחד נעשה היום אבא לילדים
שאינם שלי, והשני יהיה מחר לבעלה של אחרת. לא נראה לך קצת
מוגזם הטיימינג הזה?
מה את חושב שאני עשויה מאיזה פלדת אל חלד? (לפעמים אני מקווה
שכן, כי עם כל הדמעות שהזלתי בשנים האחרונות כבר צריכים להיות
עלי חריצי חלודה עמוקים).
אני מקווה שיש לך איזה תוכנית לפצות אותי על השנים האלה. כי רק
בינינו ובלי שאף אחד ישמע "אני לא יכולה יותר!"
בא לי לצעוק בכל הכוח, להרביץ כדי שיכאב בידיים, בריאות ולא
בלב.
אין בי כוח לאבד פעם אחרי פעם חלקים מעצמי.
אני לא מצטערת, חלילה על האהבות הנפלאות האלה, כל אחת מהן
לימדה אותי הרבה, למדתי על כאב ואהבה, על הקרבה ותשוקה,
היחשפות ותלות, חום וקרבה, געגועים ואושר.
אבל אמרתי לך כבר פעם- נמאס לי ללמוד. רוצה לנוח קצת מכל
השיעורים והמבחנים, לסיים את ה"תואר" ולהתחיל לחיות חיים
שלמים. |