תקישבו לי! תסתכלו עלי! כן, עליי ... זאת שעומדת לה לגמרי לבד,
משקיפה על עולם שבוחר לא להקשיב לי. צורחת צרחות שאף אחד כבר
לא מסוגל לשמוע.

אני עכשיו לבד פה למעלה, על הגבעה. אבל זה לא תמיד היה ככה,
פעם היו איתי עוד, כאלה שהבינו שהיה להם אכפת. כשהם היו פה לא
צעקתי, לא הייתי צריכה. כשהם היו פה שמעו אותי, אפילו בלי
שדיברתי. אבל כולם עזבו את הגבעה. אחד אחד הם ירדו אל העולם.

הם השתנו, הפכו לאחרים. עכשיו, הם כבר לא שומעים אותי.

בהתחלה לא צעקתי. שמחתי בשבילם שהם עוברים למקום משלהם, הרי
בסך הכל הגבעה היא שלי. תמיד חשבתי שמגיע להם לקבל את העולם,
ושמגיע לי להיות קצת לבד, בלי שהם יציקו לי.
נתתי להם להתאקלם בעולם. בלי להפריע או לדרוש משהו בתמורה.
העמדתי הכל לרשותם- לא ביקשתי שום דבר בחזרה.

וביינתיים הם השתנו. לא מהר, זה לקח להם הרבה זמן, אני לא
יודעת בדיוק כמה אבל הרבה. אלפי שנים, אולי אפילו יותר. אלפי
שנים שבהן פשוט ישבתי והסתכלתי: איך הם משחקים בעולם. משתמשים
בכל מה שיש לעולם להציע. ושתקתי, הם עדיין קטנים, הם יתרגלו אל
העולם, ילמדו להבין אותו, הם חייבים ללמוד...

אבל עכשיו, עכשיו זה כבר אבוד. הם לא מסוגלים לשמוע אותי. הם
שכחו איך מקשיבים. הם שכחו את הימים שבהם הם היו יושבים איתי
על הגבעה ומשקיפים על העולם, הם שכחו שהם קיבלו את העולם
במתנה, הם שכחו העולם היה פה לפניהם. הם שכחו שלא רק הם
מסוגלים לדבר, גם אני מדברת, וקוראת להם, וצועקת עליהם...
שיפסיקו.

ניסיתי להחזיר אותם לגבעה אבל הם רבים מדי וגדולים מדי
ומשתמשים בעולם שנתתי להם בשביל להתרחק.

ואני כבר מיואשת ומפסיקה לצעוק. בשקט שמשתרר אני שומעת יללה
חנוקה. דמעה זולגת מעיני, אני יודעת שאני היחידה ששומעת את
הבכי החלש הזה.
הלוואי שיכלתי לעזור.. אבל אני לא - הם חרשים. הם לא ישמעו עוד
אף פעם. כל מה שנשאר לי לעשות מפה למעלה זה לבכות בקול חרישי -
ביחד עם העולם.