אהבה כזאת חווים רק פעם בחיים, ואז מתים. עכשיו כשאני מסתכלת
על זה מלמעלה, זה נראה הרבה יותר קצר ממה שהיה. שלוש שנים
קסומות. הכל קרה מהר, ובדרמטיות. מילדה שלובשת שחור וקונה
בגדים כי הם קטנים, פעם בשנה, הפכתי לילדה צבעונים, עצמאית,
וחייכנית, שלובשת הדפסים צבעוניים, ומבזבזת כסף לפעמים גם סתם
בשביל הכיף. כשהוא בא, הפכתי חברותית יותר.המון חברים וחברות,
וכמובן... לירן.
היינו ביחד שלוש שנים. הוא צבע את חיי בתכלת העיניים שלו,
ובתלתלים הזהובים שלו. הוא אהב אותי ושיפר את המצברוח שלי עם
החיוך הענק. הוא לא התכוון, לא רצה שנגמור ככה.
עברו חודשיים מאז שהוא קיבל רישיון, אז יצאנו ביחד, רק אני
והוא.
סרט. ישבנו בשורה האחרונה. פופקורן ענק. קולה. נשיקות ארוכות.
חיבוקים. מסעדה. שתינו מילקשייק. גלידת שוקולד. מצליבים ידיים.
צוחקים. מדברים. אוהבים. פאב. עשן. אור מעומעם. קנינו בירה
אחת. ועוד אחת. ועוד. ומי סופר. הוא שתה. גם אני. חיבוק.
נשיקה. מכונית. פזו לבנה. נסענו. נסיעה של שתי שניות. הגענו
לכיכר הגדולה, צליל של חריקת בלמים, המתכת מתעקמת...אני אף-פעם
לא אשכח את הצליל הזה!!!
ועכשיו, כשאני כאן, מסתכלת על זה מכאן, עליו, במיטת
בית-החולים, בוכה. מבין שהוא בלעדי... אני רוצה שהוא יבוא. אבל
לא רוצה לקחת לו את החיים, כמו שלקחו לי....משעמם כאן, ושוב
אפור בלעדיו...אבל אני אחכה. אני אחכה לו עד שיקחו אותו, כמו
שלקחו אותי, והוא יבוא.
ראיתי אותו. בלוויה. בחדר שלי. עם אמא. עם אבא. ראיתי אותו
כותב בחדר שלו, חדר שבשבילי היה בית, כבר שלוש שנים. הוא פותח
את החלון. "למה אין שם סורגים???" צעקתי... אבל הכל כבר נגמר.
הוא לא יבוא לעולם, הוא נמצא במקום אחר, עולם אחר, עם אחרים.
עכשיו, לעולם לא נתראה. לא משנה כמה אחכה, לא משנה כמה זמן
יעבור, הוא בעולם אחר, משלו... רק בגלל שאין שם סורגים.