ואני יושבת פה..במקום שהוא בין החיים למוות,
בין אפר לאבק... בתוך ארץ שלא נמצאת בעולם שלנו, שלא נמצאת
בשום מקום בעולם חוץ מבעולם תחתי וחסר כל צלם אנוש...
אני מודה לאל מלא רחמים ותוהה בשאלת קיומו..מודה על חיים
טובים, על חיים בריאים, על אמא ואבא, משפחה, חברים, מודה על
חיים-נקודה.
מבקרת באולמות מלאים ברצח, בדם, באנשים ללא שמות, בחללים
שותקים חסרי חלומות, חסרי זכרונות.
בדרך חזרה לעולם הפרחים שלי... בדרך החוצה מעולם המוות הזה,
מקווה לא לשוב לשם ועם זאת מתפללת שילדיי יזכו לראות את המקום
כמבקרים.
מתיעוד מפורט של כל הטיול בעקבות המוות רוב התיעוד מתמקד
בציוניות ובפטריוטיות שבי... באהבהת הארץ, ובגעגועים העזים
אלייה..
בהבנה של הקלישאה כי אין לנו ארץ אחרת. השואה היא אמת. אמת
כואבת, אמת עוצרת נשימה, מבעתת, אמת חונקת ומזרימת דמעות .
השואה היא ההיסטוריה והיא יכולה ואף עלולה לקרות שוב.
כל שנותר לנו להעביר את הסיפורים הלאה...

נכתב במשלחת לפולין, אושוויץ, 2003.