[מוקדש לאותה אחת. בתקווה שתבין]


("סליחות" / לאה גולדברג) :

באת אלי את עיניי לפקוח

בראשית היה תוהו ובוהו, וחושך. כל כך הרבה חושך, מפוזר על פני
תהומות של אנשים אפורים ורצים, ממהרים לתפוס אוטובוס לפני
שמישהו ייזכר וידליק את יום ראשון; חושך. רק אלוהים יכול להיות
מספיק אמיץ, מספיק חוצפן, מספיק אלוהים - בשביל לומר את המילה
הראשונה. בראשית הייתה מילה. בראשית הייתה חוצפה.

(כשברא את שניהם אחרונים נתן להם רק אותה, את החוצפה האלוהית
הזאת, ואז עזב אותם עירומים לגלות האחד את השני, בשקט, מחביא
חצי חיוך. הוא לא סיפר להם על הנחש ולא על הפרי, והם הכירו רק
את ההתלהבות המתלקחת ואת ההתחלה החדשה, כמו צעצוע מבריק, שבכל
מקום מותר לגעת, ועל כל דבר צריך ללחוץ, והריח הטרי של הבריאה
צועק אליך להותיר חותם ולצבוע)

ויאמר אלוהים יהי אור --

היי!

-- ויהי אור. ורק הקול האחד המתוק שלה נישא מעל התוהו והבוהו
של התחנה הירושלמית. בוקר מעונן מאוד ביום ראשון, והמילים שלה
מרחפות על פני החלל וקוראות לי --

היי, טייס!

אני עוצם את העיניים. אני בורא.

וגופך לי מבט,

עננים כבדים ללא גשם מקיפים אותה, ורוח מביאה אליי את הד הקול
המסחרר, המילים שעזבו את שפתיה ומתלפפות כנחש סביב התנוך,
נושכות. מפתות. אני בורא לה שפתיים. מאחורי שפתיה הפתוחות בחצי
חיוך שואל יש שני טורים של שיניים. אחת מהן סוררת קצת, כמוה,
צומחת הצידה, פוערת בשבילי חלון זעיר לגלות מאחוריו את הלשון
המתחבאת, כהה ומאיימת, גלים כבדים של ים בלתי ידוע עוברים בה
בלחישה.
רוח מפזרת עכשיו את שערה בכל, והוא עוטף אותה ומכסה את פניה
ואת כתפיה. מבין שערותיה האדומות מביטות אליי עכשיו רק זוג
עיניים, כאילו מבטן צופן בתוכו את כל השאר, כאילו אין כבר צורך
באף דבר אחר.

היי, אתה שם, טייס!

אני מסתובב, פוחד לפקוח את עיניי. אני חולם משמע שהיא קיימת,
אני לוחש לעצמי. אני פותח -

וחלון

המוני אנשים בתחנה המרכזית בירושלים. אנשים אפורים, אנשים
ממהרים. מעבר לזכוכית החלון הכחולה הרחוב מתעורר. נשים במטפחות
צבעוניות מביאות סלים לקטוף את שלל השוק. אברכים במגבעות
שחורות תרים בעיניהם אחר מקום לתפילת שחרית (מישהו קורא "עולם,
עולם" מבית הכנסת הקטן, יד מנסה לתפוס משהו למעלה. האוויר
מתפתל סביבה ובורח והיא שבה כלעומת שבאה). אני עומד, מבולבל.
אינני יודע מה היה בדעתי לעשות. בעיניי צרובים שני כתמים של
אור, שתי עיניים שאינן מרפות. למי העיניים האלה? האנשים עוברים
על פניי, עוקפים אותי, נתקלים בי ומלותיהם הקצרות אובדות
במלמול התחנה. אני עומד, עיניי תרות אחרי דבר שאינני יודע מהו,
והכתמים הצרובים בהן תרים יחד איתן.
השעון העתיק שבחוץ מראה כי השעה שש. השמש ודאי עלתה, עוברת
מחשבה, ופתאום האור מציף את עיניי מכל פינת אבן בבניין שממול,
מהעננים, מקרעי השמיים דרך החלון. לפתע מתלכדים הכתמים הצורבים
עם עיניים אמיתיות וקושרים אותי אל המציאות ואליה. העבותות
חזקים ממני, איני יכול למשוך את עיניי. פלשתים עליך, מדמה אותה
צוחקת, ונבהל.

סוף-סוף, לא שמעת אותי?

היא מביטה בי כעת, ואני רואה.

וראי

(... יעקב קם והלך. היה בוקר. בלילה הוא דיבר עם אלוהים. עתה
ניגפו רגליו באבני הדרך, אותן אבנים שבלילה היו לו לכר, אותן
אבנים שבבוקר הפך למזבח. הדרך לארם נהריים היא היפה שבדרכים,
אמרו רבים; נופים התחלפו מתחת רגליו, הרים, נחלים, מדבריות.
הוא לא ראה דבר. בלילה הוא דיבר עם אלוהים. אל מול עיניו יקדו
פני האלוהים, ואת מחשבותיו העולות ויורדות בלבלו סולם ומלאכים.
לא ראה דבר: לא את הרועים הנאספים לצד הבאר, לא את האבן אשר
עליה, לא את רחל הבאה עם הצאן. המים שבבאר קראו לו, והוא הניף
את האבן. הייתה שעה יפה של בוקר, והשמיים הכחולים זינקו מתוך
מי הבאר ופגשו את עיניו, צרובות האלוהים. טרם הביט בשמיים מאז
הלילה והסולם, והעיניים היוקדות שניבטו אליו מן המים איבנו את
שריריו. האבן הייתה כבדה על ידיו, אבל שתי הנקודות שדימה לראות
בשמיים שבתוך הבאר לא הרפו את אחיזתן. הרועים עמדו קפואים ליד
הבאר, אבל רחל דילגה במהירות אל שפת האבן והביטה למטה; בעיניה
הייתה משובה של חוצפה. ראשה כיסה מעט את השמיים, והשתקפות
עיניה הופיעה בהשתקפות עיניו של יעקב, בתוך שני האורות
הבוערים, והוא ראה את האלוהים בתוך עיניה, והוא ראה את עיניה
כעיני האלוהים. לרגע הבהיקה בהן רמאותו של לבן, לרגע ראה בהן
את בכיה של לאה, לרגע טעם בהן ייאוש עצוב בפאתי אפרת. לרגע ותו
לא; שוב לא ידע דבר מלבד מבט עיניה.
והוא הניח לרגליה את האבן שכיסתה את הבאר, ונשק לה.)

עיניה מהתלות בי, מעבירות בי מחשבה, מה אם אנשק אותה הרגע?
הרגע תם. אני רואה אותה מביטה בי, ואני רואה אותי, קטן ורטוב,
מביט בי דרך אישוניה. צולל לתוך עיניי הקטנות אני מתאמץ לראות
את בבואתה שוב, מפחד לאבד אותה. קולה מרעיד אותי פתאום:

אתה טייס, נכון,

היא קובעת, לא שואלת, לא מחכה לתגובה. אינני אומר דבר. אינני
יכול לומר דבר.

ישר ידעתי שאתה טייס בגלל המדים והכותפות המיוחדות האלה. היא
מחייכת. היא אומרת דבר מה נוסף, קולה נבלע במהומה האפורה של
התחנה המרכזית ואינני שומע. שלטים אדומים מהבהבים, קריינית
צרודה מבשרת. האוטובוס לאריאל יוצא ברציף 21. האוטובוס לבאר
שבע (דרך לטרון) יתעכב בחמש דקות.  המציאות תופסת אותי בעקבי,
ואני נבהל פתאום: מי היא לי? מה רצונה?
היא כורעת לרצפה, ואני מחליט להתכופף למולה, יוצר כך מרד
פתאומי בלב התחנה המרכזית. כורת איתה ברית, ברית בין שני
טובעים בים של סתמיות. פתאום היא מביטה בי ומצטחקת. היא מושיטה
את ידה לתפוס במשהו על הרצפה שבינינו -

באת כלילה הבא אל האוח

(מה הרגיש מי שהתהלך בשדה יום אחרי הברית בין הבתרים? העיט כבר
גורש, הלילה נמוג באור הבהיר ואברהם הלך לדרכו. האם הצליח לחוש
את אלוהים בין פגרי הבהמות? האם נותר משהו מן האימה החשכה,
כשעלתה השמש על הדם? האם יכול היה לדעת שאי-בזה הייתה ציפור?)

הפלת את הארנק שלך, אני חושבת. זה שלך, נכון? היא מתקרבת
ומושיטה לי את הארנק, מחללת בלי משים את הברית שנכרתה אך לפני
רגע. אני נבוך, מושיט את ידי וממלמל תודה. אצבעי נותרת לרגע על
פרק ידה, ואני יכול לחוש אותה נרעדת לרגע, אולי מחפשת את מבטי.
מה אראה אם אשיב לה מבט? אני חושב על יעקב. איזה בכי, איזה
ייאוש, איזו אהבה אני אראה בעיניה? אינני יכול.
היא מתנערת וקמה. האוטובוס שלי יוצא כרגע, אני מוכרחה לרוץ.


להראות לו בחושך את כל הדברים

לא הספקתי להביט בה לפני שהסבה את עיניה מנגדי, והלכה אל
הרציפים. יכול להיות שאמרה עוד משהו, אינני יודע.

(יעקב חולה מאוד, הוא שוכב על מיטתו ועיניו פקוחות. הארץ זרה
לו, וזרים לו מנהגיה. הוא חושב על מותו המתקרב, מביט בגופו
המתכלה וחושב על חניטה; אין דרך למנוע את זה. "להתקיים לנצח",
אמר לו פרעה בעיניים בורקות. הוא לא ענה לו; מאוד היה רוצה
למות ולחלוף, ולא ידע איך לומר זאת במצרית.
הוא מנסה להעלות במחשבתו את תמונת קברו, זה הקבר המפואר במערה
שבחברון, שהיה מוכן עבורו עוד בטרם נולד. איננו מצליח: לנגד
עיניו ניצבת עליבותה האהובה כל כך של המצבה שעל דרך בית-לחם.
כשיקרא ליוסף, בעוד שעה קלה, קולו ירעד. "ואני, בבואי מפדן"
הוא יתנצל בלחש,  "מתה עליי רחל..." קולו גווע.
יעקב עוצם את עיניו. יוסף תמה, הרי ממילא אינו רואה דבר, וחושב
בעצב שהנה הזקנה השיגה גם את אביו. הוא אינו יודע שרחל מתה
ועיניה פקוחות; יעקב רצה לעצום את עיניה לפני הקבורה, ולא
יכול: היו אלה אותן עיניים שראה בתוך הבאר בפדן ארם. מאותה עת
נקבעו בראייתו של יעקב שתי העיניים הללו, כאילו מת עם רחל חלק
מעיניו. מאותה עת נמנע מלהביט בפניהם של אנשים. עם השנים הלך
מבטה של רחל המתה וגבר, ומסביבו נהיה חושך, כל כך הרבה חושך.)

נשאתי את עיניי רגע אחד מאוחר מידי. ראיתי רק את ערפה המתרחק,
אבל את שתי העיניים הצורבות שלה הצלחתי לחוש באישוניי. חשתי
פתאום תחושה חנוקה של אובדן, רציתי לראות אותה שוב, ניסיתי
לקרוא לה. נסתבר לי פתאום שאינני יודע את שמה.
"רחל,
רחל!" צעקתי. קולי נבלע במהומת התחנה המרכזית. אוטובוסים באו
ויצאו, אנשים התערבלו סביבי. נותרתי בודד וכורע.

(קבור אותי במערת המכפלה, יעקב יצווה את בנו, נסה להבין.
ויוסף יבין: יוסף למד על בשרו את חשיבותו של הייחוס, את מחירה
של ההמשכיות, את עולה של המסורת. יעקב ייקבר במערת המכפלה כי
שם נועד להיקבר, כי שם נקבר אביו, כי שם נקבר סבו, כי בין
הקברים ההם נולדה משפחה ונוצר עם.
אבל יוסף לא יבין: היא נפרדה ממנו בחייו, וגם במותו תהיה
נפרדת. הוא לא יבין את האימה שבידיעה שגופך נשמר לעד לצד גופה
המתכלה. הוא לא יבין שיעקב בוחר להיקבר במערה, רחוק, משום שאת
הבדידות הנצחית החנוטה הוא לעולם לא יוכל לשאת בקברה של רחל.
כי עזה ממוות בדידות.
יוסף לעולם לא יוכל להבין זאת. יעקב חושב בעצב על השנים
האבודות, על כל מה שיוסף לעולם לא יידע. אז, בכנען, רצה שבנו
ימשיך אותו, אבל כעת יוסף מצרי, וחייו נוחים מכדי להבין חיים
של אהבה מוחלטת על סף באר. "גם בנך כבר לא מבין אותנו" הוא
ממלמל אליה בלי קול, ושוב רואה את עיניה, כמו אז מעל המים,
ובעיניה סולמות ומלאכים.)