אני מנסה לפקוח עיניים. כבר הגיע היום, אולי מאוחר מידי.
הצללים שבראשי מהדדים מילים שונות. הם שואלים אותי איך היה
אתמול, אם הוא השתכנע.
המסקרה הדביקה, ששכחתי להוריד מהריסים הארוכים שלי גורמת
לפתיחת העיניים להראות ממש חסרת סיכויים אבל אני משתדלת מאוד.

אני מרגישה את הריסים נפרדים זה מזה ומראה החדר שלי מתגלה
לפני, לבסוף. עכשיו רק נותר לחייך, ולומר לצללים שבראש שלי,
שברור שהוא השתכנע, הוא הרי עוד אוהב אותי.

היה זה אחר- צהריים. ישבנו שנינו על ערמה של קש, בוחנים את
השקיעה מכל הזויות האפשריות בפעם המיליון, אני חושבת. רציתי
לבכות אבל פחדתי, לא רציתי להכאיב לו יותר מידי.
הוא הסתכל על השקיעה בחוסר סבלנות ומידי פעם הציץ ובחן את
פניי, היה נראה שהוא מאוד לא רוצה להגיד את כל מה שיש לו
להגיד. את האמת- גם אני לא רציתי לשמוע.
הפנים שלי נשארו מכוונות אל השמש השוקעת, בוחנות אותה וחושבות
על היצור המדהים הזה שיושב לצידי, מבולבל וכועס אולי אפילו
פוחד.

"תקשיבי לי רגע" הוא אמר. הוא לא הבין שבמראה השמש הזאת הדבר
שאני הכי לא רוצה לעשות זה להקשיב לשטויות שיש לו להגיד לי
באמצע החיים. אבל בכל זאת הקשבתי. "את יודעת שניסינו כל-כך
הרבה פעמים, אבל כלום לא השתנה."
שקט שרר, המשכתי לבחון את השמש, אפילו לא הסתכלתי עליו, לא
רציתי לפספס אפילו שנייה אחת קטנה מהיופי המושלם הזה שנעלם לי
עוד שנייה מהעיניים.

"אני יודע שקשה לך להבין" הוא המשיך.
הוא לא הבין שאולי רציתי שהוא יחכה ללילה לספר לי את כל
המחשבות שבאמת לא היו חשובות באותו הרגע.
"אבל אני באמת לא אוהב אותך. הלוואי שיכולתי לנסות להגיד את זה
יותר יפה, אבל אני יודע שאיתך כבר אין ברירה."

המשכתי להסתכל על הקווים בשמים, הם הפכו מכחולים לסגולים
לורודים, בהתאמה מושלמת. והשמש הזאת שנפלה בצעקה כתומה ענקית
באיטיות ממושכת בלעה את המילים שלו.
אחר-כך הוא השתתק.
ושוב ישבנו שנינו מסתכלים על השקיעה, מכל הזויות האפשריות.
האישונים שלי, ממש כמו השמש, נפלו באיטיות בלחישה ירוקה
מזערית, עוקבים אחרי כל תנועה חשודה שאולי תגרום לשקיעה הזאת
לקפוא במקומה ולא להפשיר לעולם.

אבל כמו בכל שקיעה, התאכזבתי, הסוף הרי תמיד צפוי מראש, כל
סערה היא תמיד בסך הכל הדרך שמובילה אל מה שידעתי קודם.
כל החיים שלנו, אנחנו מחכים אל המוות שבסוף תמיד מגיע.
אנחנו יודעים את זה, ממש מההתחלה, ובכל זאת ממשיכים כמו
רובוטים מטומטמים, מחפשים דרמות בשביל להפיק את הטוב ביותר
מהדרך הארוכה לצפוי מראש.
אלו שבאמת מחפשים משמעות, אלא שרוצים לעשות דווקא אמיתית
מתאבדים, טיפשים. הם בכלל לא מבינים שגם הם הגיעו אל המוות
הצפוי מראש, ולכל מקום אחר שהם יגיעו גם שם כבר ידעו את הנוסחה
המשעממת התמידית.
בגלל זה היינו תמיד חוזרים לראות ביחד את השקיעה, ומסתכלים
עליה מכל הזויות האפשריות.

פתאום שמתי לב, שהשקיעה הזאת שלי במחשבות, משגעת אותו. הרגל
שלו נעה בחוסר סבלנות ובלחץ, יותר משהוא היה מקודם.
כבר לא ידעתי מה לעשות איתו. לפני שהספקתי לראות את ההבזק
האחרון של אור היום, השמש נחנקה והותירה אחריה שובל של עננים
ורודים. חייכתי אליהם, הם היו השקט שאחרי הצעקה הכתומה הענקית
הזאת. ואז, חייכתי אליו.

"את לא מבינה מה שאני אומר?" הוא שאל, כמו בכל פעם שהעננים
הורודים מופיעים. ואני עניתי תשובה, שחשבתי שהיא דווקא מקורית
למרות שגם היא ייעודה להוביל לחושך שלנו. "אם יכולתי להסביר לך
כמה שאני אוהבת אותך, הייתי מסבירה מזמן. אבל אני לא. אני
אסירה בכלא של מילים, בלי יכולת להביע את ההרגשה המטורפת הזאת
של לשקוע איתך, כל פעם מחדש, אהובי. אתה צריך להבין, נשים עוד
יאהבו אותך אבל אף אחת, ואני מתכוונת אף אחת, אפילו לא אשתך
המיועדת תרגיש שהיא כלואה בך, כמו שאני מרגישה כל יום מחדש."

הוא לא ראה את זה בא, הוא אף פעם כאילו לא רואה את זה בא, אז
הוא שתק, כמו שהוא תמיד שותק. ואני המשכתי להסתכל בינתיים על
העננים הורודים שבאיטיות נעלמים בתוך החושך שעומד להגיע.
אחרי מספר דקות של מחשבה, הוא הסתכל עלי וענה- "את יודעת, גם
אני אסיר בכלא של מילים. אני פשוט לא מסוגל לגרום לך דרך
המילים שלי להבין כמה שאני חסר רגש אליך, כמה שזה לא בשליטה,
וכמה שאני באמת מצטער. אולי אם תשחררי אותי קצת, אני אוכל לספר
לך על זה בפעם האחרונה. אולי אז את תוכלי לשמוע אותי."

החושך ירד, כמו בכל פעם, כמו אחרי כל דרמה, שאנחנו מנסים
ליצור. החושך הזה שאחרי הניסיון הכושל למצוא איזה יופי, למצוא
משמעות בתוך החלל הריקני שקוראים לו חיים. החושך המייאש הזה,
שכולם חווים, ושאליו כולם מתכחשים. החושך הזה שלוחש לך באוזן
הימנית- שגם הפעם לא הצלחת בסלילת נתיב שמאלי יפה יותר, שגם
הוא בסוף יוביל אל המוות.

"בשבילי" אמרתי. "אתה לא אסיר בכלא של מילים. לכן אני לא יכולה
לשחרר אותך. תנסה להבין אותי. באמת, בשבילי אתה מלך השתיקה.
אנחנו יכולים לשבת פה יום אחרי יום, שקיעה אחר שקיעה, בלי
מילים, בלי תזוזות, רק להסתכל ביחד, על החושך הזה שמגיע כל פעם
מחדש. באמת שלא צריך יותר מזה."

הוא הסתכל על השחור הזה ממלא את השמים היפים שמעלינו, גם אני
הסתכלתי.
מרחבים אינסופיים של חושך, מרחביים אינסופיים של מעגלי ריקנות
שעטופים אותנו בלי שנשים לב. נזכרתי, שכשהייתי קטנה רציתי לטפס
ולהגיע אל השמים, רציתי לעוף למרחבים האלו. אבל הייתי קטנה,
בכלל לא הבנתי שהמרחבים האלה מתמלאים כל לילה מחדש בחושך
אינסופי ואז הכול מתחיל מחדש. לא הבנתי אז, שמה שבאמת רציתי
לעשות זה להרוג את עצמי. לא הבנתי, שלטפס ולהגיע לשמים משמעותו
לפסוח על החיים האלו- כשהשמש עולה, כשהיא זורחת באמצע היום
וכשהיא שוקעת ובסוף נעלמת, ממש כמו שאני צוללת אל מעמקי
המוות.
אם הוא רק היה שומע את המחשבות שלי אולי הוא היה יכול להבין
כמה שחשובה לי השקיעה הזאת, כל פעם מחדש. אבל אם אתם שואלים
אותי הוא אף פעם לא ביקש לשמוע. הוא בטח חושב שאני מטורפת גם
ככה, אז למה לשגע גם אותו.

הוא התחיל לשחק עם הקש שהיה בערימה עליה ישבנו. "אולי בשבילך
זה מספיק" הוא אמר. "אבל לא בשבילי, אני צריך יותר. מגיע לי
יותר. נמאס לי מהשקיעה, הסתכלנו עליה כבר מכל הזויות האפשריות,
איזה מיליון פעמים. ונמאס לי מהמערכת יחסים הזאת, שבכלל אי
אפשר לקרוא לה מערכת יחסים כי אני בכלל לא אוהב אותך."

הרגשתי איך הערימה נהרסת כל פעם שהוא הוציא ממנה עוד קצת קש
ושיחק עם הקצוות שלו, ידעתי שבסוף נתיישב על האדמה הבוצית
הקרירה.

שוב הייתה שתיקה. בעצם אני לא בטוחה, יכול להיות שהוא המשיך
לדבר שם שטויות חסרות משמעות, מילים שהוא חשב שיצילו אותי אבל
באמת שזה כבר לא עניין אותי. השיחה הזאת שלנו חזרה על עצמה
כל-כך הרבה פעמים וידעתי שבשקיעה הבאה שוב ניפגש, הרי אנחנו
כלואים באותו תא בכלא המילים, ולא משנה כמה שהוא ירצה להתכחש
לזה.

ברגע שהתחלתי להרגיש קור עוטף את שמלתי וחודר לישבני ידעתי
שהגיע הזמן לקום מהמקום.
קמנו ביחד בשלמות מיוחדת, שרק לשני אנשים כמונו יכולה להתרחש.
הוא ליווה אותי הביתה, ואני בכיתי הרי געש מתפרצים והחזקתי לו
את היד.
בסוף כבר הלכנו נפרדים, בדרך לבית שלי, בשלמות מושלמת שגרמה לי
כל פעם לתהות מחדש, אם היא מבטלת את עצמה והופכת לחוסר תיאום.
הנחתי שכן, אבל לא רציתי להתעמק בזה.
כשהגענו לבית שלי, ניסיתי להירגע ונתתי להר הגעש האחרון
להתפרץ. הלבה הכתומה נזלה לתוך עיניו ושרפה לו. פתאום הבנתי
שגם הוא בוכה. התחבקנו.

ואז הוא הלך, כמו שהוא תמיד הולך, במטרה לחזור במטרה לראות עוד
שקיעה איתי, ועוד בכי שלי, ועוד בכי שלו, רק כדי להפוך את
החיים לטיפה יותר מעניינים.

כששכבתי על המיטה חשבתי שהאור במנורה הוא לא אמיתי. בני אדם
סתם יצרו אותו במטרה לשמח את עצמם, אבל אם כל הכסף שהוא לוקח
להם, וכל החשיבות של כסף בעיניהם, עדיף להם להסתכל על שקיעות
כמוני, כמונו, כמו תמיד.

כיביתי את האור המזויף, כמו בכל לילה והבטתי לתוך השחור, הייתי
לבד. ידעתי שהשקיעה הבאה תהיה שוב איתו, שוב במטרה לצלול יחד
למעמקי החושך הצפוי מראש. חשבתי פעם שבמילא אין לנו אף אחד אחר
שאוהב להסתכל על שקיעות. ושבקצב הזה אולי אפילו נמות ביחד- עם
האהבה שלי, וחוסר הרגש שלו, וכל מה שהמילים יכולות לנסות לתאר
על השלמות המושלמת שלנו.

אולי אם נמות ביחד זה יקרה לראשונה בחוסר תיאום מושלם מכל
הזויות האפשריות. אולי אז הוא יבין שנועדנו להיות ביחד.
אני כבר לא יכולה לחכות.