פרק א'
(בו ימצא משה עבודה כאסטרונאוט אחרי שנזרק מעבודתו הקודמת
כמרגל בסיפור הקודם "לא מזיק ברובו")

המכולת ברמות, 6:00 בערב. איש (משה) מסתכל בעיון בהודעות שעל
הקיר.
משה הסתכל על הקיר של המכולת, היכן שכל ההודעות רשומות.
"דרושים..." משה קרא לעצמו, כבר עכשיו הוא היה מרוצה, הוא צריך
עבודה, "אסטרונאוטים מוכשרים... ציון טוב 90+ במקצועות החלל".
לאט לאט חיוך התפשט על פניו, הוא מתאים! "4718961-02 רחוב קינג
ג'ורג' 15 ירושלים". משה כבר רעד מרוב שמחה, הוא צריך להתקשר
אליהם! המחשבות השתוללו בראשו ועירפלו את עולמו. כעבור זמן קט
מצא עצמו בעולם ורדרד-ירקרק עם הרים עשויים משטרות ומטבעות.
לפתע משה צנח על הרצפה, קם, הסתכל סביבו וראה קבוצת אנשים
מתבוננת בו בפליאה ורדרדה-ירקרקה. משה ניער את ראשו, הצבע
הנורמלי חזר לראשי האנשים. הוא התחיל ללכת הבייתה, עדיין בגוון
ורדרד ירוק חיוור.

ביתו של משה, 6:15 בערב. משה נכנס הביתה, צונח על הספה ומושיט
ידו לטלפון.
משה מישש את השולחן בבהלה, הוא לא מצא את הטלפון, 'פעם היה כאן
טלפון' הוא זעף לעצמו. משה החזיר ידו אחורה, הוא נזכר שהטלפון
בחדרו. הוא קם והלך לחדרו וישב על הכיסא, עכשיו הוא הרים את
הטלפון ולחץ על המספרים "0...2...4...7...1...8...9...6...1"
משה אמר לעצמו כשהוא לוחץ על הכפתורים. "טווו..." הטלפון אמר
"טווו..." חזר הטלפון ואמר, "טווו..." הפעם הטלפון אמר את זה
בקול חזק וברור. "טווו... גם לך! עכשיו תן לי את משרדי
קו"ק!!"
"הלו?" שאל הקול מעבר לקו, משה חייך וחשב לעצמו 'ניצחתי את
הטלפון! מה הוא חושב, שהוא יגיד לי מה לעשות'.
"הלו?" שאל הקול שוב, משה המשיך לחייך מנותק מהמציאות, בעולמו
הורדרד-ירקרק.
"הלו!?" צעק הקול, משה התעשט.
"כ...כן?"
"מה רצונך?
"אההה... עבודה כמדומני"
"נו, מה אתה רוצה ממני?"
"אתם פירסתם הודעת דרושים"
"אתה אסטרונאוט?"
"כן"
"יופי"
"מה יופי?"
"אתה אסטרונאוט?"
"נכון"
"אז תבוא ביום ראשון בעשר בבוקר לראיון, אתה יודע את הכתובת?"
"כן"
"טוב, אז נראה אותך ביום ראשון"
"כן, תודה, להתראות"
קליק, הטלפון נח על משכבו. משה נאנח ומשתקע בכיסא.





משרד ממוזג בתוך בנייני קו"ק, יום ראשון 10:00 בבוקר. משה
משוחח עם הפקיד נשוך האף.
הפקיד מעיין בתעודתו של משה. "95 בקוסמונאוטיקה, לא רע" אמר
הפקיד. משה השעין את ראשו על ידו ונאנח בעצבנות "מתי המבחן?"
"מבחן?"
"כן, מבחן"
"מבחן?"
"כן, מ-ב-כ-ן"
הפקיד קרצף את ראשו "אין לנו מבחנים, רק ראיון"
משה הרים גבה אחת "אין מבחן? אפילו לא קטן?"
"לא"
משה דפק את ראשו בחוזקה בשולחן, ואז הוא שם לב שזה לא שולחן,
אלא חתול גדול במיוחד. החתול התעורר בזעקה, קפץ סלטה משולשת
באוויר, נשך באפו של הפקיד, הלך לדלת בדממה רועמת, צעק שזו
הפעם השלישית שזה קורה לו, ניגן את הסונטה של באך על הפסנתר
בפינה, עזב את החדר וטרק את הדלת.  
"לעזאזל, זו הפעם הרביעית שזה קורה לי!!!" הפקיד עזב את הדלת
וטרק את החדר בחפשו אחר אף לשים על פלסטרו. רק משה נותר מבולבל
מאחורה, הוא חשב שלאור הנסיבות, אפילו עולם ורדרד-ירקרק יותר
מסודר מכאן. מגובה על ידי מחשבה זו, צנח משה אל עולמו
הורדרד-ירקרק.

משרד ממוזג בתוך בנייני קו"ק, יום ראשון 10:15 בבוקר. משה
משוחח עם הפקיד בעל הפלסטר.
"היום בחמש הטיסה" הפקיד אמר
"חמש!?" הזדעזע משה
"כן כן"
"אין אימונים?"
"עם ציונים כמו שלך עוד נגיע רחוק, מי יודע, אולי אפילו נתלה
כרזות על הדלת של המכולת"
"אתה בטוח שאין אימונים?"
"בלי שום ספק"
משה משך בכתפיו "טוב, שיהיה"












פרק ב'
(בו ישלח משה לירח)

משגר החלליות של קו"ק, אי שם בגליל, יום ראשון 4:46 אחר
הצהריים. משה עומד עם כמה אסטרונאוטים אחרים היוצאים למסע,
כולם מתכוננים להיכנס לחללית.
"הקסדה הזאת קטנה מדי!!" צעק משה בזמן שנדחס לתוך הקסדה הקטנה,
"גם שלי!" ענה לו אחד האסטרונאוטים האחרים. "גם שלי!" הצטרפו
אליו כל שאר האסטרונאוטים. לפתע פקח אחד הגיח מעבר לפינה, לבוש
בבגדיו המגוכחים , "מה קרה?" שאל הפקח בעוד האסטרונאוטים
מתאפקים לא לצחוק בכל כחם. "שום דדבבר לא קרה" אמר אחד
האסטרונאוטים בגיחוך קליל, "סתם רציתי לשאול, למה תמיד יש לכם
את הכובעים האלה?". "איזה מן שאלה מוזרה, בשביל להשרות אווירה
חשובה, כמובן" ענה לו הפקח בגאווה. בשלב זה, לא יכלו
האסטרונאוטים להתאפק עוד ופרצו בשטף צחוק עז. הפקח האדים מבושה
והתחיל לצעוק "חבורת עצלנים! תתחילו לעבוד! השיגור בחמש!!!!".
כולם השתתקו בבהלה ונעצו עיניהם בפקח המסוכן-למראה, "כן, מיד
נגמור" ענו כולם בקול חלוש.

בתוך החללית במשגר, יום ראשון 4:59 אחר הצהריים. כולם
מתכוננים להמראה.
"שדה אלקטרומגנטי נגד בריחת חלליות פרוס?" שאל רב האסטרונאוטים
(רב אסטרונאוטים זה כמו רב חובל, או רב משרתים. להבא יקרא
כ-ר"א)
טיק, משה הזיז מתג "כן" ענה משה (משה זה כמו משה)
"שדה אלקטרו מגנטי נגד בריחת חתולים פרוס?"
טק, משה הזיז מתג "כן"
"מצנחי בריחה תקינים?"
טוק "כן"
"תכנית מצב בריחת חתול מוכנה ותקינה?"
טיק טיק "כן"
"סגירה הרמטית, יש?"
טיק טק "כן"
"אוף, זה משעמם נורא! יש בכלל משהו מקולקל!?!?"
טיק טק טוק טיק טוק טק טיקטק טקטוק "לא שאני רואה"
"אה, יופי אנחנו ממריאים" אמר ר"א בשמחה למשמע הספירה לאחור.
"כן, ממריאים" ענו לו כולם עם חיוך.
"7...6...5...4...3...2...1...המראה!"
החללית זינקה כאחוזת טירוף אל עבר השמיים המאפילים ומעכה את
כולם מעבר לסף ההכרה לכיסאותיהם.








בתוך החללית, יום שני 6:14 בבוקר. כל האסטרונאוטים מתעוררים
מתת ההכרה, משה מרחף ובודק את החללית.
"מממ..." מלמל אחד האסטרונאוטים, "בוקר טוב" ענה לו משה בשמחה
"סוף כלסוף מישהו ער". "ממה? אייפה אאני? מה?! למה אני בתוך
חללית? אה, נכון, אני אסטרונאוט". "בוקר נחמד, לא?" אמר משה
בעודו מסתכל בחלל השחור, "כן, בוקר נהדר" ענה לו אחד
האסטרונאוטים. "אני הולך לשתות קפה" אמר משה ועזב את החדר. משה
ריחף והשיג לעצמו קפה, 'מה לעשות עכשיו?' שאל את עצמו משה,
'אני יודע, אלך לשלוח דוא"ל לדודתי'. משה הדליק את המחשב ונכנס
לאחת מחברות הדוא"ל הפחות ידועות של ימינו ושלח מכתב.
זהו תוכנו:

"דודתי היקרה נחמה, אלפי שלומות לך.

היה שיגור מוצלח יחסית, על אף שכל האסטרונאוטים האחרים איבדו
את הכרתם לפרק זמן ממושך. לפני שעה בערך עברנו את הסלע הקטן
שמרחף לו בין כוכבנו הקט והירח. עוד יומיים נגיע לירח. הירח
לבן מהרגיל בלילות (תמיד יש כאן לילה).

חן חן לך, נחמה. משה פינסק"

כעבור שלוש שעות נחמה החזירה מכתב למשה בזו הלשון:

"שלום רב לך משה.

שמחה אני לשמוע שהכל טוב שם למעלה. היום הבניין שבו אתה גר
נפל, מזל שאתה לא שם. טבענו את האדריכל, הקבלן, החשמלאי ואת
השרברב על רשלנות, עגמת נפש, פגיעה ברכוש וניסיון להריגה. יש
לנו סיכוי גדול לקבל פיצויים חביבים במיוחד. תעדכן אותי.

להתראות משה. נחמה ליבוביץ'."

ליד המחשב בחללית, יום שלישי 7:03 בבוקר. משה שולח מכתב לדודתו
נחמה, זה הוא המכתב:

"דודתי היקרה נחמה, אלף ואחת שלומות לך.

עברנו כרגע את הענן הסגלגל "סיגלית". מחר נגיע!
היום פשפשתי מעט בקופסה שנתת לי לפני ההמראה. מצאתי שם סרטן
מרוסק חלקית, אשמח מאוד אם תגידי מה פשר הדבר.
איך למטה? התביעה בסדר?

מקווה לשמוע ממך בקרוב. משה פינסק"

לאחר מספר שעות, משה מעיין במכתב התשובה של דודתו. המכתב צורף
לעיל:

"דודני היקר משה, מי ייתן ותזכה לחיים ארוכים ולשלום.

התביעה מתנהלת בסדר גמור, בניגוד לציפיות היא התחילה היום
בבוקר. נצחוננו מתקרב שעל אחר שעל. ההגנה שלהם חלשה וחסרת
הוכחות, אמנם הבירוקרטיה לצדם ולא לצדנו. אך אל דאגה, יום יבוא
ונצא מבית המשפט מנצחים!

נ.ב.
בקשר לסרטן, אני הכנסתהו למזל טוב, כנגד עין הרע.

תודה ולהתראות. נחמה ליבוביץ'"

שוב ליד המחשב, יום רביעי 9:24 בבוקר.משה כותב לנחמה מכתב.

"נחמה יקרתי, יברכך האל, עלי לקצר במלים מכיוון שאנו מחכים
בקוצר רוח לרדת. על כן עצביי קטועים ולא אוכל לכתוב הרבה. חכי
למכתב ממני כדי לאשר למשפחה שנחתתי.

להתראות. משה"

מספר דקות לאחר מכן, נחמה שלחה את המכתב הזה:

"שלום יקירי, הננו מחכים להודעה ממך.
בהצלחה, משה. מכל המשפחה."

המכתב ממשה:

"אין לי מה להגיד, אני מצטער. פשוט הסופר הדביל כתב סוף צולע
כמו חתול בלי רגליים, אז גרזנתי אותו, את הסוף... ואת הסופר."