הוא הקיץ משנתו בשעה שהאוטובוס העט את נסיעתו בעודו יורד מן
הכביש המהיר. המראות המוכרים של עיר מגוריו נשקפו מבעד לחלון,
מרכזי קניות שוממים כמו מזכרות מתקופה שהתקווה עוד שררה כאן.
הוא ידע שהרגע שבגללו נאור משנתו מתקרב, אם זאת הוא גם ידע
שהרגע יחלוף כלעומת שבא. בציפייה דרוכה סידר את תרמילו בין
רגליו. האוטובוס המשיך במסלולו היום-יומי במהירות של 40
קילומטרים לשעה בערך. השעה הייתה שעת ערב השמש כבר שקעה, הוא
זכר שבצאתו מהמטרופולין בדרכו חזרה לעיר מגוריו השמש עוד האירה
את הרחובות הסואנים.
הרגע המיוחל הגיע האוטובוס נסע לאיטו בעוד הוא הטה את ראשו
אחורה והביט למרחק. כמובן שהיא הייתה שם, היא עמדה שם כהרגלה
משרתת לקוחות במסעדת המזון המהיר בה עבדה בחודשים האחרונים.
בשניות הבודדות בה דמותה נשקפה לנגד עיניו הצליח לראות רק את
גבה.
היא לבשה גופיה בצבע צהוב בננה שעמד בניגוד מדהים לערב האפרורי
שהחל זה אתה. מראשה השתלשלה צמתה, מסודרת למשעי כאילו קשרה את
שערה כדי שמוחה לא יצא החוצה.
"מעשה חכם עשתה" חשב הוא יכל היה להישבע שבשמונה עשרה שנות
חייו לא נתקל באדם מבריק יותר ממנה. הוא לא חשב כך מכיוון
שהצטיינה במדעי הטבע או במתימטיקה וגם לא עקב הישגים מיוחדים
במדעי החברה או מדעי הרוח. הוא חשב כך מכיוון שתמימותה הרבה
וחריפות שכלה ,שלא נח לרגע, הביאו אותה תמיד לשאול את השאלה
הקשה והנוקבת ביותר בכל עניין עליו שוחחו. שאלה שהוא עצמו נאלץ
להרהר שעות לפני שבכלל הגיע אליה. אך יחד עם חכמתה הרבה ,ללא
ספק תכונתה הבולטת ביותר של אותה נערה ,אותה הצליח לקלוט אפילו
באותו מבט חפוז מעבר לשמשת האוטובוס, הוא חינה. נערה זו לא
ידעה כיצד לבכות ומעולם לא ראה אותה עצובה או מעקמת פרצוף. היא
תמיד הייתה עליזה ושופעת חיים וכל פעם שנכנסה לחדר היה זה
כאילו חצי מיליון נרות החלו להאיר את החדר באור יקרות.

זיפיו המוזנחים נצמדו לשמשת האוטובוס בשעה שהגה בה, היא הייתה
בערך בת גילו אולי שנה צעירה יותר, למרות שזכה לראות רק את
חלקה האחורי, חזיתה הייתה חרוטה היטב בזיכרונו. פניה היו
ארוכות במקצת, שערה צבוע בצבע אדמדם בוהק, עיניה קרנו תמיד
מאותו חן קסום שהיה בה וחיוכה התמידי חשף את שיניה הגדולות
שתמיד השרו רוח צחוק על סביבתה, לא שחלילה היו גדולות מדי
בצורה מעוררת לעג אלא עקב ברקן שהקסים כל עובר אורך והוסיף
לחינה הפלאי. היא הייתה רזה, מעט נמוכה כמטר ושישים סנטימטרים
לערך היה גובהה ושדיה היו זקופים ויפים כאילו נעשו במלאכת
מחשבת. היא הייתה נערה יפהפייה שעוררה את תאוותם של גברים
צעירים רבים.
הוא הכיר אותה כבר שנתיים ופגש בה לעיתים תכופות, לרוב יותר
מפעמיים בשבוע. היא תמיד הפגינה כלפיו יחס חם. היא נהגה
להתייעץ איתו במגוון נושאים ותמיד צחקה למשמע הלצותיו. כשנפגשו
שניהם בחוג חברתי גדול היא לרוב חיפשה אותו כדי לדרוש בשלומו
ולדון איתו בעיני דיומא.
זכור היה לו במיוחד אחר צוהריים אחד בו היה מהלך ברחובות ימינה
ושמאלה ללא תכלית בניסיון למצוא מנוח לנפשו ולהפיג את דכאונו.
בעודו משוטט נקלע במקרה למסבאה בה היא עובדת. היא ביקשה ממנו
שיישאר אתה כדי להפיג את שעמומה מהעבודה, הוא נעתר לבקשתה וקשר
עמה שיחה שנמשכה יותר משעתיים, לאחר השיחה גילה שכאילו במטה
קסם הצליחה היא לעשות מה שרבים וטובים נכשלו בו היא הצליחה
להפיג את הדיכאון שאחז בו.
למרות שהדיכאון לא עזב אותו לאורך זמן שיחה זו נחרטה היטב
בזיכרונו.

הוא בקושי הספיק ללחוץ על הפעמון לפני התחנה בה היה צריך לרדת,
הנהג עצר לו והוא דידה בזריזות החוצה עם תרמילו וירד לרחוב.
הירידה מהאוטובוס תמיד היוותה משבר עבורו, המעבר החד מהאוטופיה
השקטה של האוטובוס בה יכל לבחור איך להעביר את זמנו למלחמת
הקיום התמידית שנמצאה ברחוב היה עבורו קשה מנשוא. לא פעם
השתעשע ברעיון לנסוע לאילת וחזרה רק לשם הנסיעה בלי לצאת לרגע
מהתחנה המרכזית, רעיון זה תמיד נזנח כי היה משהו חשוב יותר
לעשות באותו זמן.
לאחר שעבר את שלב ההלם הראשוני והתרגל מחדש להמולת הרחוב הסואן
התפנה לסדר את חפציו שלא הספיק לסדר עקב ירידתו החפוזה מן
האוטובוס. הוא תחב את הספר שקרא באותם ימים, ספרו של גבריאל
גרסיה מארקס "מאה שנים של בדידות" עמוק לתוך התיק העמוס לאיפה
בחומר לימודי לקראת הבחינה הקרובה. לאחר שסגר את תרמילו התפנה
לבדוק אם מישהו התקשר עליו בשעה שישן. הוא בדק במכשיר הטלפון
הסלולרי אם ישנן הודעות חדשות. כמובן שאף אחד לא חפשו. הוא
נזכר לרגע שברשימת הטלפונים שנמצאת ב"פלאפון" שלו נמצא גם מספר
הטלפון של הנערה אותה ראה קודם לכן מעבר לשמשת האוטובוס.
בעודו פונה לכיוון שבו היה ה"דבר החשוב הבא שיש לעשותו" הוא
השתעשע לרגע ברעיון להתקשר לנערה ולהזמין אותה לפגישת לילה
בבית הקפה או אפילו להציע לה טיול קצר ברחובות העיר שבסופו אף
מוכן היה ללוות אותה לביתה ששכן בקצה השני של העיר.
"למה לה לנערה לסרב להצעה שכזו" אמר לעצמו "ואפילו אם תסרב, אז
מה? כלום לא ימצא דבר אחר לעשותו הרי ה"דברים החשובים שיש
לעשותם" אינם נגמרים לעולם".
נפלא חשב בלבו והוציא את ה"פלאפון" ממעמקי כיסו.
בעודו מחפש את מספר הטלפון שלה בזיכרון החלו מחשבות מעיקות
לנקר במוחו. "ומה אם תחשוב את הדבר להצעה רומנטית?" שאל את
עצמו."ואם כן, היש רע בדבר?" חשב, היא מהנערות החביבות עליו
ואפילו לפעמים בלילות האינסופיים חשב שיהיה נחמד אם היא תהיה
אורחת קבועה במיטתו. הוא המשיך ושאל את עצמו "ומה יקרה אם
תיעלב היא מההצעה הרומנטית כביכול, הרי איך אני בחור מוזנח
שכמוני אשר אינו דואג למראהו החיצוני כלל וכלל מרשה לעצמי
לחשוק בנערה יפהפייה זו שתמיד דואגת להתהדר במיטב המלבושים?".

המחשבות לא הרפו ממנו והמשכיו לנקר בו בקדחתניות "ומה אם אין
ברצונה לראות אותי אבל כדי לא לפגוע בי תיעתר לבקשתי בחוסר
רצון? מה ארגיש אז?" שאל את עצמו בתוכחה. המחשבות לא הניחו לו
הן הציקו לו כעלוקה מטרידה המוצצת את דמו. לכן זנח את מכשיר
ה"פלאפון" שלו והחזירו לכיס.
"מה כבר ביקשתי?" שאל את עצמו "לשתות קפה עם נערה נחמדה בליל
קיץ קריר". "חבל שהעולם כ"כ מסובך" חשב ופנה לדרכו לעבר ה"דבר
החשוב שיש לעשותו" הבא ואחריו יעבור הלאה בשביל "הדברים
החשובים שיש לעשותם" עד עולם.

הדבר שאותו לא ידע הנער הוא שנדבק לא מכבר במחלה קשה אותה רופא
המשפחה הבכיר ביותר לא יוכל לזהות: מחלת ה"בדידות". כחולה
במחלה חשוכת מרפא זו יאלץ כל חייו לעבור באוטובוס, בדרכו  לעבר
ה"דבר החשוב שיש לעשותו", ליד חלון הראוה של מסעדת המזון המהיר
ולהשקיף מבעד לזכוכית בנערה בגופיה בצבע הבננה. להשקיף ולעבור
הלאה פעם אחר פעם מבלי שיהיה בידו את הכוח לשבור את כלוב
הזכוכית המפריד ביניהם.