תאור במה:
הבימה מורכבת משתי פלטפורמות, אחת גבוהה בהרבה מהשנייה.
על הפלטפורמה העליונה ניצב כלוב רשת, עם ריבועים מרווחים מאוד,
וליד הכלוב יש עוד מרחב. במרכז הפלטפורמה עובר חבל על הרצפה,
שקשור לרגליהם של הייד וג'קיל.
בפלטפורמה התחתונה חדר אוכל- שולחן ולידו 5 כיסאות, לידם
כורסא, הכל מוקף במסגרת כמו מסך טלוויזיה. במרכז הפלטפורמה
עובר חבל.

לפני ההצגה, כשהקהל נכנס, מר ג'קיל המבוגר הולך מצד אל צד בתוך
הכלוב, מר ג'קיל הצעיר יושב על הכורסא ובוהה באופן לא מוגדר אל
הקהל.

תמונה1

בפלטפורמה העליונה, מר ג'קיל בתוך הכלוב, הוא פנה לכיוון הקהל
ותופס סורגים.
מר ג'קיל: "כל ריבוע זה טלוויזיה. כל ריבוע זה טלוויזיה, עם
מסגרת ברזל, ששלה במסגרת, ששלובה במסגרת.
כל ריבוע זה טלוויזיה. כל ריבוע זה טלוויזיה. כלוב של מסכים
קטנים, שפועלים 24 שעות ביממה, שלא מפסיקים לשדר, ואני יושב
וצופה, מדליק ומכבה מה שבא לי.
כל ריבוע זה טלוויזיה. כל ריבוע זה טלוויזיה. הם חושבים שאם הם
ינעלו אותי בחוץ, בין מסכים, הם יגרשו אותי מהראש שלהם. אבל הם
לא מבינים שאני מעל זה, מעל השעשועונים המבריקים והמבטיחים,
מעל תוכניות החיים הדרמטיות, מעל הצחוק והבכי, מעל הילדות ומעל
הבגרות.
כל ריבוע זה טלוויזיה, כל ריבוע זה טלוויזיה. יש לי זווית ראיה
אחרת, מבחוץ. הם חשבו שהם נועלים אותי בחוץ, אבל אני נעלתי
אותם בפנים. יש לי פרספקטיבה. יש לי נקודת משען מבחוץ, ממנה
אפשר להזיז את העולם. אני היחיד ששפוי כאן.
והנה מתחילה תוכנית חדשה-ישנה."

תמונה 2

פלטפורמה תחתונה
מר ג'קיל הצעיר (אדם בוגר) ישן, לבוש בגדי תינוק.
בכי של תינוק עולה ברקע, האור נדלק באיטיות.
מר ג'קיל מתעורר, הבכי נחלש בהדרגה, ועובר לרקע.

מר ג'קיל הצעיר: עוד חלום עבר. זה היה חלום טוב. אבא היה שם,
וגם אימא. והיו לי צעצועים ושיחקתי. אבל בעצם, מה ההבדל בין
החלום למה שאחריו? גם עכשיו אבא פה וגם עכשיו אימא פה וגם פה
יש לי צעצועים.
איך אני יודע שגם זה לא היה חלום? אני יודע בכלל שזה לא היה
חלום? וגם אם אין הבדל, מה זה משנה אם אני בחלום או לא? ולמה
החלום נגמר אם זה ככה? כל זה חדש לי. אינפורמציה חדשה שקשה לי
לקלוט. אני צריך עזרה בכל זה. אני צריך את אימא.
אימא? [הבכי יוצא מהרקע וגובר מעט]
אימא? [הבכי גובר]
אימא? [הבכי גובר]
איפה אימא? אימא איננה, אבל רק לפני רגע היא הייתה פה, לידי,
בחלום.
אימא איננה, זה ההבדל בין ל.

[התמונה קופאת, הפוקוס עובר לפלטפורמה העליונה, שבתוכה נמצא מר
ג'קיל בתוך הכלוב, וד"ר הייד שהסתנן פנימה מקודם, עם שלט
טלוויזיה גדול ביד]

ד"ר הייד: רגע ההכרה.
הכלוא: רגע הלידה.
הייד[ תוך רשימה לעצמו]: חוסר הבחנה כרונולוגית.
ג'קיל[ מחקה את הייד בזלזול]: תחושת זמן מדויקת ומפוכחת.
הייד: אבל מה שתיארת אינו מצב לידה, וזה לא משנה בכלל, אם זהו
זיכרון לידה או לא, בגלל שאין אדם שזוכר את לידתו.
ג'קיל: ובכל זאת, אני איש, ואני זוכר את לידתי שלי.
הייד: אין זה הגיוני.
ג'קיל: ואולי מה שאתה אומר הוא לא הגיוני? אולי רק אנשים
זוכרים את לידתם?
הייד: למה אתה רומז?
ג'קיל: לכלום. אני אומר רק כי הנני איש, וזוכר אני את לידתי,
וזה כבר מספיק כדי לסתור את הנחת ההיפותזה שלך, ולכן - המסקנה
המתבקשת.
הייד: אז אתה כן רומז למשהו- אתה רואה בני אנוש שפחותים מאחרים
שלהם אתה נותן את מעמד האנשים.
ג'קיל: אם אתה רוצה לנסח זאת כך. אני רואה אותם כאיש הזקוף
יחסית לאיש החושב. אותו מין, אך שונים.
הייד: מדוע אתה קורא להם אנשים זקופים? גם הם חושבים!
ג'קיל: הה! אנשים חושבים. על מה הם חושבים? במה הם משתמשים
במוחם? הם קולטים תמונות חסרות תוכן ממרקעי טלוויזיה, תמונות
של הורים חמימים וטובים, נקיים מהחנות, הורים שנותנים תשומת לב
לכל אחד מילדיהם. הה! יחס שווה לכל צאצא, ממש הורות
קומוניסטית. הם שקועים יותר מדי במרקע שלפניהם, מכדי לשים לב
שבמרקע ליד ילדים ננטשים, ומכדי להבין שגם הם ננטשו ע"י כל
טיפת היגיון.
הייד: ומה הופך אותך לחושב? ליודע כל?
ג'קיל: פרספקטיבה, נקודת המשען החיצונית שפית גורס חיפש כדי
להזיז את העולם.
הייד: אתה מודע למה שאתה אומר?
ג'קיל: לא הייתי יותר מודע אף פעם.
הייד: [מתלהט] אתה חושב שאתה חכם? חכמולוג! זורק לי חידודי
לשון מלאים בבטחון עצמי. אתה רוצה לדעת מה אתה? [ג'קיל מזלזל]
פשיסט!
ג'קיל: [בזלזול והגזמה] פשיסט! תראו תראו- מילים גדולות.
הייד: פשיסט! זה מה שאתה! קובע לעצמך רמות של אנשים, מבדיל
אנשים אמיתיים מאחרים. קובע את עצמך מעל הכל.
ג'קיל: מחוץ לכל.
הייד: מעל הכל!
ג'קיל: מי אתה שתקבע מאיפה אני? אתה יכול לראות בכלל? מה
תפקידך פה?
הייד: לפתור!
ג'קיל: לפתור?
הייד: בדיוק, לפתור! תפקידי הוא להגיע לכאן ולפתור אנשים כמוך,
להוציא אותם מהכלוב שלהם, להביא אותם אל הכלל, אל החברה.
לעשותם מאושרים שוב!
ג'קיל: ואתה עוד קורא לי פשיסט? מי אתה שתקבע מי מאושר? מי
שפוי? מי צריך תיקון? מי הסמיך אותך לתפקיד הזה בכלל? מי אתה
שתוכל לראות? אתה בכלל עברת את מה שאני עברתי כדי שתוכל לטעון
לראות שכזו?
הייד: החברה היא שהסמיכה אותי, היא שנתנה לי את ההכשרה במשך
שנים רבות כדי שאוכל לבוא ולקבוע מי צריך את עזרתי, כדי שאתקן
לחברה את הטעות שלה.
ג'קיל: [בבוז] החברה! חבורה של בורים ופתיים, הולכים אחרי מה
שמראים להם יום-יום, אחרי השקרים. מבחינתי אתה מנהיג
העיוורים!
הייד: מנהיג אותם נגדך?
ג'קיל: כן! אתה מפוחד מהראייה המפוכחת שלי, ואתה מנסה להעלים
אותה ממני.
הייד: [בכנות ואכפתיות] אבל אף אחד לא מתקיף אותך!
ג'קיל: אז אני אכריז מלחמה עליכם! מלחמה מנטלית! עד שתבינו את
האור, את האמת! [פונה כלפי הבמה התחתונה] כוון 'שק! [עוצם עין
אחת, מרים את היד עם השלט] בזמנכם החופשי- אש!
הייד: [צועק אחריו, קופץ לכיוון הכלוב] חכה!
שניהם מפנים בחדות את פניהם אל הפלטפורמה השנייה, הפוקוס עובר
בחדות לפלטפורמה השנייה.


תמונה 3

פלטפורמה תחתונה. מר ג'קיל הצעיר יושב על הכורסא, צופה במסך.

מר ג'קיל הצעיר: עצוב לראות משפחה מתבגרת. כמו לראות הר גבוה
מתפרק ומתפורר לאפר, תהליכים גיאולוגיים שמואצים בשניות. ויש
רק ריק. כולם הלכו. הכל שקט. זמן ל...

מעבר לפלטפורמה עליונה.

הייד[ באותו אופן שבו נפסקה התמונה הקודמת] חכה! החזר את
הטנקים, החזר את החיילים לאימותיהם! אין שום צורך בהכרזת
מלחמה!
ג'קיל[בהתנשאות]: דגל לבן? כבר? ועוד לא הספקתי למשוח את החרב
בשעווה.
הייד: אני קורא אותך לשולחן המו"מ. איננו רוצים מלחמה, אנחנו
רוצים פתרון. אנחנו רוצים להבין, אנחנו רוצים להתקרב.
ג'קיל:[בהתנשאות] כל כך טיפוסי לשכמותכם, חייבים את כל הפרטים
הקטנים, את כל השיאים והשפלים, באמצע הפסקות לפרסומת, רצף
משכר, שמעורר בכם איזה רגש מהונדס היטב, הרגשה כאילו עברתם
איזו חוויה מעבר לחיי המרקע שלכם- עולם ומלואו ב-30 אינץ'. אתם
חושבים שהעולם הוא טוק שואו, שדנים ומדברים ומקשיבים לכולם,
לכל הדיעות, כשכולכם יודעים שיש אמת אחת שמונחת מולכם! [כאילו
מסביר לילד קטן] אבל אם אתה מתעקש, [בזלזול מוגזם] ד"ר [חזרה
לטון הקודם] הייד היקר, אז נעבור על זה בדרך הקשה, צעד אחרי
צעד, כדי שתבין.

תמונה 4

פלטפורמה תחתונה. לשולחן ישובים האבא, האימא האח והאחות. אוירה
שמחה וצוהלת.

האבא: [במופגנות וטקסיות מגוחכת} כוסית משקה, כוסית לחיי
המשפחה המושלמת שיש לנו סוף-סוף. יש לנו אבא, זה אני, ויש לנו
אימא, ויש לנו שני ילדים, עם עוד חצי חדש שנוסף לו, ישן בחדר
ליד. יש לנו בריאות, מספיק בשביל לחלוק, יש לנו טכנולוגיה ככל
שנרצה, יש לנו ארוחה בריאה על הצלחת. לחיים- לחיי המשפחה השלמה
והמאושרת מכולם- משפחת ג'קיל.
האימא: תמיד יש שמחה בסופו של כאב. סבלנו הרבה, ועתה זמן לנוח.
זמן לשגשג, זמן לצמוח, זמן לפרוח, זמן לגדל צמחים חדשים. רק
שמחה בלב ורק ברכה בבית הזה. לא היה מאורע שמח כמו הולדת מר
ג'קיל הצעיר והחדש. לחיי תוספות טובות.
האח: סוף סוף תורי לחנך גם כן במשפחה. אח צעיר, כמה הרבה
חיכיתי לך. לשחק וליהנות, סוף סוף גם אני יכול לתרום, לחנך
ולגדל. אתה תהיה לי לאח ואני לך לשומר. לחיי ציפיות שיתגשמו.
האחות: סוף סוף אח קטן לחבק ולאהוב. כל כך הרבה אהבה יש בבית
הזה, ועכשיו היא לא תלך לחלל החדרים. אחינו הקטן והחדש והנאהב,
כמה אני שמחה שבאת סוף סוף. כל כך הרבה יש לחלוק. לחיי אהבת
משפחה, שלעולם לא תיסוג ליחתה.

{מופיע בכי תינוק ברקע}
האימא: מחמדנו קורא לנו, בואו לבדוק מה שלומו.
{כל המשפחה קמה, עולה לפלטפורמה העליונה, שם הם חגים סביב
הכלוב באהבה, תוך כדי כך שמר ג'קיל מביט בהם בחוסר הבנה, ואז
הם יוצאים מהבמה, ובכי התינוק דועך}

פלטפורמה עליונה
הייד: שמחת המשפחה השלמה? זוהי תחילת הדרך שלך? זו המכה
הראשונה? הקלף הראשון שאתה שולף? אני מקווה שלא החלטת להפציץ
את עצמך.
ג'קיל: למה אני צריך להפציץ אותך, כשאתה עושה את זה בעצמך כל
כך טוב?
הייד: למה אתה מתכוון?
ג'קיל: משפט אחד שאמרת, וכבר הוכחת את טיפשותך, את אי ידיעתך
את הסיבות להיותנו כאן, את אי ראייתך את המצב האסטרטגי, ואי
שליטתך בסודות המאבק.
הייד: אבל איננו נאבקים, אנחנו דנים!
ג'קיל: מה שבשבילך הוא דיון, בשבילי הוא מאבק.
הייד: איך קרב יכול להתנהל ללא אחד הצדדים?
ג'קיל: מאבק בו החזק מנצח.
הייד: אבל אין התנגשות!
ג'קיל: אבל יש קרב!
הייד: אבל אין מלחמה!
ג'קיל: אבל ישפך דם!
הייד: אז אם אתה כל כך להוט לראות דם נשפך, אולי תסביר לי את
הירייה הראשונה ששלחת? אולי תראה לי כיצד זה אתגר, כדי שאוכל
להשיב לך כגמולך?
[פאוזה]
ג'קיל: [בלעג וגיחוך, מחקה את החגיגיות של המשפחה] האוטופיה!
[משיק כוס בלתי נראית עם האוויר ומנהל שיחה אילמת עם דמות
בילתי נראית באופן גרוטסקי]
הייד: זה לא מה שזה היה?
ג'קיל: אולי, זה היה ניסיון לא רע.
הייד: ומה רע בזה?
ג'קיל: האשליה.
הייד: האשליה?
ג'קיל:[בנחרצות] האשליה.
הייד: איזו אשליה?
ג'קיל: האשליה של ההתחלות הטובות.
הייד: אילו התחלות טובות?
ג'קיל: [בלעג, אך לא בילדותיות] רחצה בים. איזה ים? ים המלח.
איזה מלח? מלח של בישול. איזה בישול? בישול של מרק. איזה מרק?
מרק עוף. איזה עוף. [צוחק צחוק חצי מיואש חצי משועשע] אתה לא
יכול לראות? הכל רע באם הוא מתחיל טוב.
הייד: מה גורם לך להגיד את זה?
ג'קיל: כשיש לך הכל, יש לך רק מה להפסיד.
הייד: [בתמיהה] אבל אף אחד לא מתחיל עם הכל.
ג'קיל: כשאתה בפסגה, אתה רק יכול לרדת או ליפול.
הייד: אבל לא כולם מתחילים בפסגה.
ג'קיל: אתה לא יכול לראות את זה? כל אחד מתחיל טוב. יש לו
כרית- אם נוחה שהוא שוכב עליה, יש לו אוכל והוא בריא. מהרגע
שהוא פוקח את העיניים, החיים (אם תרשה לי להיות קצת נדוש לרגע)
[לא מראה אפילו התחלה להתחשבות באישור של הייד, באופן מזלזל]
ישר נותנים לך מכה על הטוסיק החדש והמבולבל שלך.
ומרגע זה, כל החיים שלך, ברגע שתצליח להתאושש מההצלפה הקודמת
שהחיים נתנו לך ותצליח לחזור להיות בצד המנצח, כל מה שיישאר לך
לעשות זה לחכות למכה הבאה שתפיל אותך בחזרה.
הייד:  טרגי, נכון, אבל איפה האשליה שדיברת עליה?
ג'קיל: מהרגע שנולדת הם מלמדים אותך שכאתה נופל מהר, אם תעצום
עיניים ותנפנף בידיים, אולי עוד תצליח לעוף.
הייד: [ממש לא מבין] מי אומר את זה?
ג'קיל: לאיפה שלא תסתכל תראה סופים טובים. אנשים מתעוררים
ממשברים באורח פלא. בכל מרקע שתפתח תראה אותם מתכחשים למציאות,
הכל בשם הצדק והחוק.
הייד: איזה חוק?
ג'קיל: החוק שאומר כמובן שאנשים הם פשוט פתיים לסופים טובים.
הם מעדיפים להיצמד למרקע בלי להביט ימינה ושמאלה. הם פתיים
ומטומטמים. [פונה אל הקהל] מעדיפים לשחרר דורות שלמים למציאות
עם עיניים סגורות-תפורות.

[הייד מתהלך מצד לצד, מנסה לעכל את מה שהוא שמע, מבין את ג'קיל
ואת ההשקפה שלו, עד שהשקט ממצה את עצמו]
ג'קיל: מה קרה? לא מצליח למצוא את אבק השריפה? לא מצליח להשיב
לי כגמולי? שמעת, חקרת, הבנת, בדקת ועדיין, אינך מצליח להתמודד
מולי?
הייד: זרקת פצצה כבדה, את המהלך האסטרטגי הבא צריך לתכנן היטב,
כדי להבטיח נצחון.
ג'קיל: השהייה לא תוביל אותך לשום מקום!
הייד: אל תקדים את המכה היא רק תכאב יותר, וכל רצוני הוא
לפתור.
ג'קיל: אתה רוצה לפתור? אתה רוצה לפתור? איך אתה מצפה לפתור כל
דבר, אם אפילו למכה קלה וראשונית שכזו אתה לא יכול להענות?
[הייד מגיב להתגרות]
הייד: אתה תאב לדם, אז תקבל אותו: גם אתה נפלת!
ג'קיל: כמו כולם.
הייד:[בתחושת נצחון] בדיוק! כמו כולם, לא שונה מאף אחד אחר!
אינך מעל כולם!
ג'קיל:[בשיוויון נפש] אף פעם לא אמרתי שאני מעל כולם.
הייד: [בזלזול] אם כן, אז מה אתה?
ג'קיל: מחוץ לכולם.
הייד: ומה ההבדל בדיוק?
ג'קיל: אני לא יכול ליפול.
הייד: [מתקיף שוב] כי אתה בתחתית.
ג'קיל: אני לא.
הייד: כל מקום שמעל לתחתית טומן בחובו סכנת נפילה.
ג'קיל: נכון.
הייד: [ממשיך לתקוף] אתה סותר את עצמך!
ג'קיל: לא נכון.
הייד: אז איך זה אפשרי?
ג'קיל: אני מחוץ להר.
הייד: ה"פרספקטיבה" שלך.
ג'קיל: בדיוק, הקלף המנצח שלי. אני יכול לראות הכל, את כל
התקוות המעוותות שלך, המחשבות המוטעות, התוכניות לפי התסריט של
"הטוב מנצח". אני יכול לראות גם את מי שאתה חושב שאתה נלחם בו,
רוחות של אנשים שפעם היו קיימים על ההר שלך, הדברים שהחברה
רואה כמחלה, אבל הם לא.
הייד: הם לא?
ג'קיל: הם אפילו לא סיפטומים.
[ג'קיל מכוון את השלט אל הייד, לוחץ, עוקב במבטו כאילו משהו
נופל על הייד, ומשמיע קול של התפוצצות. שניהם מפנים מבטם
לפלטפורמה התחתונה]

תמונה 5

פלטפורמה תחתונה. לבמה נכנסים במהירות מר ג'קיל הצעיר ואחיו,
תוך האבקות ידידותית. ג'קיל ואחיו מתגלגלים, עד שלבסוף האח
תופס את ג'קיל בלפיתת ראש.

האח: ניצחתי.
ג'קיל: לא אתה לא. [מנסה להשתחרר בפראיות]
האח: [מחזק את האחיזה] תיכנע.
ג'קיל: טוב, טוב, ניצחת, ניצחת, תשחרר זה כואב.
האח:[משחרר] שוב ניצחתי אותך, אח קטן.
ג'קיל: תפסיק לקרוא לי ככה.
האח: אבל זה מה שאתה, אחי.
ג'קיל: אבל אני לא קטן.
האח: יחסית אלי, כן.
ג'קיל: [שם לב לחבל] אני בטח מנצח אותך במשיכה בחבל.
האח: שוב אין לך סיכוי, אח קטן.
ג'קיל: [בילדותיות] תפסיק לקרוא לי ככה! ותמשוך כבר את החבל.
[מרימים את החבל, ומתחילים למשוך]
[מהפלטפורמה מעל, מדברים מר ג'קיל וד"ר הייד, הפוקוס לא חייב
לעבור אליהם]
[ג'קיל ממשיך את קול ההתפוצצות מהתמונה הקודמת]
הייד: זוהי המכה הבאה?
ג'קיל: התוכנית חייבת להמשך.
הייד: אני לא מצליח להבין אם אתה זורק פצצות מתוחכמות או סתם
פצצות תאורה. [מתכוון בהחלט לאפשרות השנייה]
ג'קיל: הייתי יכול להרוס אותך במכה אחת, אבל זה יהיה חסר טעם.
אני רוצה לחסל את העיוורון שלך, אבל לא בצורה הזאת.
הייד: אז אולי כדאי שתזרוק פצצות תאורה באמת.[בזלזול]
ג'קיל:[כמעט מאוכזב] למה אתה מתעקש להשאר עיוור?
הייד: [בהתנצחות] למה אתה מתעקש להשאר משוגע?
ג'קיל: אני לא משוגע.
הייד: אתה זה שבתוך כלוב.
ג'קיל: אתה זה שמחוץ לכלוב.
הייד: זה כל מה שיש לך? עם זה אתה מכריז מלחמה על החברה? אחי,
הפצצות לא מתפוצצות.
ג'קיל: אתה עיוור מדי בשביל לראות אותן מתפוצצות.
הייד: [בזלזול] ואטום מדי בשביל להתפוצץ מהן?
ג'קיל: אתה נשרף בהן.
הייד: אני לא מרגיש מפוחם.
ג'קיל: אם אתה טיפש ואטום ועיוור מדי בשביל לראות את מצבנו, זה
לא אומר שהוא לא רע.[מצביע לבמה התחתונה]
הייד: מה לא בסדר בזה? משחק אופייני שבין אחים, התגרות משחקים,
כמו אימון בי גורי אריות. [בהתנצחות, לא בתהייה]
ג'קיל: הייד, הדיוט שכמותך, עיוור מרומנטיקה שנמכרת לך בבית
משוגעים בחוץ. אין דבר שהוא בסדר במצב הזה.
הייד: אבל אני לא רואה כלום. תגיד לי מה לא בסדר במצב הזה?
ג'קיל: יותר טוב מלהגיד, מרקע אחד שווה חיים שלמים.
הייד: זה כמו משחק של גורי אריות!
[הדמויות בפלטפורמה התחתונה חוזרות לפעול. אפשרות: הדיאלוג הזה
יהיה מוקלט מראש וישודר בפלייבק]
האח: ג'קיל קטן, שוטה שכמותך, תעזוב כבר, אין לך סיכוי. [מושך
אליו]
ג'קיל: יש לי סיכוי. אני חזק, אני יודע להחזיק טוב את החבל,
והרגליים שלי תקועות טוב טוב באדמה.
האח: מצדי שתהיה מחובר לקיר עם החבל שלך, אתה תפסיד. [מושך
אליו]
ג'קיל: תפסיק לדבר שטויות, אתה לא סופרמן.
האח: לא, אבל יש לי כוח חזק אחר לצדי.
ג'קיל: [בזלזול וחוסר אמונה] והוא?
האח: הבכורה.
ג'קיל: הבכורה?
האח: כן.
ג'קיל: מה זה נותן לך בכלל? זה כלום!
האח: מה זה נותן לי? הה! אתה מתעקש להוכיח שאתה גם יותר קטן
וגם יותר טיפש ממני. זה אחד הכוחות החזקים בעולם. אתה לא יכול
לראות מה זה נותן, ומה אתה מפסיד בגלל שהבכורה שלי?
אם היינו בתנ"ך, אני הייתי מקבל את החלק הטוב של הצאן, את החלק
הגדול של האדמות, את השידוך הטוב יותר. היום אני מקבל את
החינוך הטוב יותר, ואת העבודה הטובה יותר, גדלתי בסביבה יותר
טובה, ניתנו לי ערכים טובים כמו של פעם, ואתה יודע למה? כי
הייתי פה ראשון לקחת אותם. אתה חושב שתוכל לנצח חוקים וכוחות
שקיימים כבר אלפי שנים, משחר האנושות? לאן שלא תפנה, אני תמיד
אהיה שם לפניך, חכם יותר, עשיר יותר, מוצלח יותר. עדיף לטובתך
שתעזוב כבר את החבל.
ג'קיל: זה לא אומר שאתה תוכל לנצח אותי.
האח: זה בדיוק מה שזה אומר!
ג'קיל: אז מה יקרה אם אני אנצח אותך? מה זה יגיד על הבכורה?
האח: הבכור חייב לנצח, אין אפשרות אחרת.
ג'קיל: אז אני אנצח, ואני אהיה הבכור!
[הפעילות של משיכת החבל ממשיכה בפלטפורמה התחתונה, ובפלטפורמה
העליונה מתחיל דיון בין מר ג'קיל וד"ר הייד]
ג'קיל: עכשיו אתה מבין למה הכל לא בסדר במצב? אתה הדיוט
ורומנטיקן בדיוק כמו כל שאר המאושפזים בבית משוגעים הגדול
הזה.
"כמו לתת לשני גורי אריות לשחק." חוכמה גדולה כשלאחד מהם אין
שיניים עדיין. מה האימון שבזה? אבל אתה מעדיף להיצמד למרקעים
שמלמדים אתכם שטויות על אחים גדולים שמשחקים כדורסל ותומכים
ועוזרים, עם לקח חינוכי בסוף. אבל אני מאמין בך, אתה קרוב
לגבול, אתה רואה שאתה חי בבית משוגעים. [מתחיל לדבר כאילו הוא
צריך למכור את עצמו] כל מה שאתה צריך זה להציץ למרקע שלי,
שמשדר 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, 365 ימים בשנה, רק מציאות!
רק היום! תציץ פנימה, ותבין הכל, תצא מבית המשוגעים.
הייד: אז אתה מבין שאתה נמצא בבית משוגעים?[חושב שהוא מנצח]
ג'קיל: אני לא. אתה כן. אני נעלתי את עצמי מחוץ לטירוף שלכם,
נעלתי את עצמי במציאות.
הייד: אבל אנחנו נעלנו אותך פה! [תופס את הסורגים ומנענע
אותם]
ג'קיל: [לא ממש מקשיב, יותר המשך דברים מאשר תגובה] אני בחרתי
שאנעל במציאות. אתם אלה שכלואים בטירוף!
הייד: אבל המרחב שלך כל כך מוגבל!
ג'קיל: [פונה בחדות אל הייד, מצביע עליו] המרחב שלך מוגבל! אתה
יכול רק להסתכל קדימה, לא לצדדים. לי יש כאן עולם ומלואו, עולם
ומלואו, רק צריך להפנות מבט ולהסתכל, להפנות ולהסתכל. תציץ
פנימה ותבין. זה הכל בפרספקטיבה.
[תוך כדי המונולוג והדיאלוג שלאחריו, האח מושך את עצמו עד
למאחורי הקלעים, מופיע מחדש במדרגות לפלטפורמה העליונה, כשבידו
חבל שמשתרך אחריו, הפוקוס עובר עליו, והא עולה עד לכלוב ומושיט
את החבל לג'קיל המבוגר שנרתע מלקחת אותו, ובו זמנית ג'קיל
הצעיר מפיל את החבל מידיו. ג'קיל הצעיר יוצא במהירות. ג'קיל
המבוגר מרים את השלט ו"מכבה" את הפלטפורמה התחתונה. האח יוצא
גם כן, ורק כאשר הוא חולף על פני הייד, הייד שם לב אליו]
הייד: שמת לב?
ג'קיל: למה?
הייד: לא שמת לב שאחיך הרגע היה פה?
ג'קיל: הוא לא היה.
הייד: כן, אני חושב שראיתי אותו בזווית העין יוצא.
ג'קיל: לא יכול להיות.
הייד: למה לא יכול להיות?
ג'קיל: כי אחי איננו עוד.
הייד: למה אתה מתכוון?
ג'קיל: אחי היה בעל שאיפות גדולות. שאיפות גדולות מדי בשביל
הבית הקטן שלנו, בשביל ההורים הקטנים שלנו. הוא שאף כל כך
הרבה, שהוא היה חייב ללכת ולמצוא לעצמו משפחה חדשה משלו, שתמלא
את השאיפות שלו, והוא איננו עוד.
הייד: [שם לב לחבל] אבל הוא השאיר פה את החבל שלכם.
ג'קיל: תפסיק לבלבל אותי בדברי הטירוף שלך.
הייד: [תמהה לעצמו] הוא היה פה!
ג'קיל: משוגע!

[אפשרות: הייד נשאר תמהה עם החבל ביד, ג'קיל עם הגב אליו,
לפלטפורמה התחתונה האבא והאימא עם האח ?ואישתו?, והם משחקים עם
תינוק קטן שבידי האח. הייד מסתובב כלפי ג'קיל, ניגש אליו להיד
לו משהו, הפוקוס עובר פלטפורמה]

תמונה 6

פלטפורמה תחתונה. לבמה נכנסים ג'קיל הצעיר ואחותו. כל אחד אוחז
בקצה אחר של החבל, והם מתחילים להעביר גלים בחבל, אחד אל
השני.

האחות: אתה יודע, לפעמים אני יושבת וחושבת איך החיים יהיו
כששנינו נהיה גדולים.
ג'קיל: ומה את חושבת שיהיה?
האחות: לא יודעת.
ג'קיל: את חייבת לחשוב על משהו, על מה את חושבת?
האחות: אני חושבת על המשפחה שתהיה לי.
ג'קיל: ומה איתי?
האחות: אתה גם תהיה גדול, ותבוא לבקר אותנו, ויהיה לי ילד,
תינוק, ואני אטפל בו כמו שטיפלתי בך. [קורנת מאושר]
ג'קיל: ומה עם שאר המשפחה?
האחות: גם לאחינו הגדול תהיה משפחה. ואימא ואבא ישבו ויסתכלו
עלינו וייהנו לראות כלות ונכדים, חתונות ובריתות, וכולנו נתבגר
בשלווה.

[הפוקוס עובר לפלטפורמה העליונה, שם, כמו תמיד, ג'קיל והייד]

הייד: ואני מניח שגם אחותך כבר לא קיימת?
ג'קיל: אתה רואה אותה פה?
הייד: הכלוב הוא העולם שלך, אבל גם מחוץ אליו יש עולם, והיא
עדיין שם.
ג'קיל: כל מי שאמיתי נמצא פה.
הייד: ומה עם שאר האנשים שבחוץ?
ג'קיל: דמויות דימיון. פיקטיביים. פונקציה של המסך. אין להם
חיים אמיתיים, יש להם רק חיים שהם תוצאה של בגדים יפים ואנשים
יפים שהם אף פעם לא יוכלו להיות, אבל עד יומם האחרון הם ינסו.
הייד: עכשיו אתה סתם מגוחך.
ג'קיל: אין דבר מצחיק באמת, במציאות כמו שהיא. חבורות של אנשים
עוברים דרך החיים ריקים בעיניהם, ריקים בפנים, ריקים מאהבה.
הייד: אבל יש הרבה אהבה בחוץ הרבה תוכן.
ג'קיל: הוא לא אמיתי. אפילו לשיחה שלנו אין תוכן אמיתי, בגלל
שאתה גורר אותה לחוסר תוכן שלך. אתה מסרב להכניס תוכן
ורלוונטיות לתוך המאבק.
הייד: אבל אנשים נפגשים! אנשים מתחתנים! אנשים מולידים ילדים
ומטפחים אותם!
ג'קיל: אהבה חולפת, כל עוד לא פג קסמו של מושא האהבה, כל עוד
לא נמצא מושא חדש.
הייד:[בפקפוק] ואני מניח שלך יש את האהבה "האמיתית".
ג'קיל: בדיוק! מהמקום שאני עומד הכל נראה אמיתי, הכל כמו
שצריך, במיוחד האהבה. זו לא האהבה החולפת, התלויה, המשוחדת
והזולה שלכם.
הייד: אל תהיה [ג'קיל מתעלם ממנו, ומדליק את הפלטפורה
התחתונה]
["מפעיל" עם השלט את הפלטפורמה התחתונה, אפשרות: שוב, דיאלוג
מוקלט מראש, בפלייבק]

האחות: אוי, כמה אני אוהבת אותך ג'קיל קטנטן שלי, איזה אח קטן
וחמוד יש לי.
אני זוכרת עוד רק כשנולדת, איך טיפלתי בך באהבה.
ג'קיל: ואת עדיין אוהבת אותי?
האחות: כמובן.
ג'קיל: כמו אז?
האחות: [בלי לחשוב אפילו לרגע] כמעט.
ג'קיל: [נפגע טיפה] למה?
האחות: אתה הרבה יותר גדול עכשיו.
ג'קיל: אבל אני אותו הג'קיל הקטן שלך.
האחות: לא, אתה לא. עכשיו אתה גדול, אתה לא תינוק. הרבה יותר
קשה לחשוב עליך כמו על הילד שיהיה לי, על התינוק החמוד שלי
שאני אחלוק אתו את אהבתי הרבה.
ג'קיל: ומה קרה לאהבה שנשארה?
האחות: מצאתי מקומות אחרים להרעיף אותה בהם. יש לי חברים
וחברות ויש לי חבר שאני אוהבת נורא.
ג'קיל: אבל את תאהבי אותי תמיד, נכון?
האחות: כל עוד לא יהיו אנשים שידרשו את האהבה שלי יותר. כמו
בעל, כמו ילד.
[היא שומטת את החבל מידה, ויוצאת מהבמה, ג'קיל הצעיר נשאר המום
עם החבל ביד, הפוקוס עובר לפלטפורמה העליונה]
הייד:[ ממשיך את המשפט מהתמונה הקודמת] שחצן.
ג'קיל המבוגר: עכשיו אתה רואה את האמת, את הפצצה הבאה- פצצת
האהבה. ככל שהזמן עובר, האהבה מתמעטת, אנשים מתקררים. מחלקים
לך אהבה, ואז אתה גודל, והם מוצאים אנשים אחרים לאהוב.
הייד: אבל היא עדיין אוהבת אותך.
ג'קיל: היא כבר לא קיימת, איננה.
[תוך כדי האחות מופיעה במדרגות לפלטפורמה העליונה, עם חבל
בידה, ומתחילה לעלות]
הייד: האחות או האהבה?
ג'קיל: היינו הך. [ג'קיל מפעיל את הפלטפורמה התחתונה, בה
מתחילה התמונה הבאה. האחות מגיעה לכלוב, ומושיטה את ידה דרך
הסורגים, ג'קיל נרתע, ונצמד לסורגים של הצד השני. האחות מניחה
את החבל ליד החבל שהאח  השאיר, תוך כיד ג'קיל הצעיר מפיל מידו
את החבל. האחות יוצאת במהירות מהבמה, הייד עוקב אחריה במבטו.
הייד שולף שלט, ומקפיא את הפלטפורמה התחתונה, ג'קיל נופל
מתדהמה]
הייד: אבל היא עדיין פה!
ג'קיל: [בלחץ] מי?
הייד: אחותך!
ג'קיל: [בלחץ] היא איננה.
הייד: היא ביקרה אותך הרגע, והושיטה לך את ידה!
ג'קיל: [בלחץ] הפסק עם החזיונות שלך.
הייד: והנה החבל שהיא השאירה לך, לצד החבל של אחיך!
ג'קיל: [בכעס] הפסק עם האשליות שלך.
הייד:[ צועק לכיוון שהאחות הלכה] אחותי! חכי לי!
[הייד מתחיל לרוץ לכיוון שהלכה האחות]
ג'קיל: [צועק אחריו, בבהילות] תפסיק לרדוף אחרי חזיונות, אחרי
טחנות-רוח, אחותי איננה.
[היי רץ עד שהחבל בינו ובין ג'קיל נמתח, והוא נופל]
ג'קיל: [נרגע] וגם אינך יכול לרדוף אחריהם, אתה חייב להישאר
פה.
[הייד נשאר שכוב על הרצפה, מפנה את מבטו באימה כלפי ג'קיל]
[אפשרות: כמו עם האח, הסצינה של ההורים עם האחות ותינוק חדש]






תמונה 7
פלטפורמה תחתונה. לבמה נכנסים האבא והאימא עם ג'קיל הצעיר,
כשהוא לבוש מדי צה"ל.

ג'קיל: אתם לא צריכים להסיע אותי עד לבסיס.
האב: [בדאגנות] שטויות, עומדים לפניך שבועיים קשים, אתה צריך
את כל העזרה שתוכל לקבל.
האם: תפסיק להלחיץ אותו, אתה תסדר בסדר גמור, תיקח את זה
בקלות, הכל יהיה בסדר, אל תפגע ממה שעושים לך שם.
ג'קיל: אל תדאגו, אני אסתדר.
האב: יש לך את כל מה שצריך? לקחת את שני זוגות הנעליים?
ג'קיל: לא, לקחתי רק אחד.
האב: למה לא לקחת שניים?
האם: למה הוא צריך שניים?
ג'קיל: אני לא צריך שניים.
האב: מה אם הוא יצטרך?
האם: הוא לא יצטרך, אחד זה מספיק.
האב: ומה אם הנעליים האלה לא בסדר?
האם: מה יכול להיות לא בסדר בנעליים? זה נעלי צבא, מתכננים
אותן להיות בסדר.
האב: ומה אם הן יותר מדי משופשפות, והן יתפרקו, או יעקמו לו את
הרגליים?
ג'קיל: אבא, אימא, אני אסתדר.
האם: זה לא יקרה,  וגם אם זה יקרה, אני בטוחה שיחליפו לו את
הנעליים.
האב: כשאני הייתי בטירונות, היינו מקבלים זוג אחד, וזהו. עד
סוף הטירונות.
האם: אצלי זה לא היה ככה. היו מחליפים לנו אם היינו צריכות.
האב: אבל אני אומר לך שאנחנו לא קיבלנו.
ג'קיל: אבא, הם יחליפו לי.
האם: חוץ מזה, מתי בכלל אתה עשית טירונות? לפני יותר מ40 שנה,
דברים השתנו, הצבא הוא הרבה יותר סוציאלי היום.
האב: ומה אם הם לא שינו את העניין של הנעליים?
האם: הם שינו את העניין של האוכל, את העניין של השעות שינה, את
העניין של השמירות, את העניין של היציאות וביקורי הורים
והסעות. ודווקא את הנעליים הם לא שינו?
האב: אולי הם שכחו?
האם: שכחו?
האב: כן, כל כך הרבה דברים לעשות, אולי הם שכחו.
האם: תהיה רציני, זה הצבא. זה לא איזה ארגון מאולתר, הם חושבים
על הכל.
האב: אבל מה אם הם לא ייתנו לו להחליף נעליים?
ג'קיל: [מתפרץ] די! אימא, אבא, אני הולך לטירונות, אל תריבו לי
עכשיו על שטויות ונעליים.
האם: בסדר, בסדר. לא צריך לצעוק, אנחנו לא רבים. אתה לקחת
מפתחות של הבית? אתה זוכר שבסופשבוע שאתה חוזר אנחנו לא
נמצאים.
ג'קיל: כן, כן, לקחתי.
האב: אתה בטוח שזה בסדר מצדך? כי אם אתה רוצה, אנחנו נדחה את
זה מיד.
האם: אל תדבר שטויות, בטוח שזה יהיה בסדר.
ג'קיל: אימא, אבא, שקט! אני אסתדר. עכשיו בואו, אני צריך להגיע
לבסיס בזמן.
האם: קח את הכל בקלות, הכי חשוב שתדע שזה כיף!
האב: ואל תדאג, הכל יהיה בסדר. [לעצמו] הכל יהיה בסדר, הכל
יהיה בסדר.
[שלושתם יוצאים מהבמה]
[עוברים לפלטפורמה העליונה]
הייד: ומה עכשיו?
ג'קיל: עכשיו השאירו אותי לבד.
הייד: אתה לא לבד, אתה רק התגייסת.
ג'קיל: חכה ותראה, נשארתי לבד. ["מפעיל" את הפלטפורמה
התחתונה]
[לפלטפורמה התחתונה נכנס מר ג'קיל הצעיר, לבוש במדים, ברישול,
וזורק תיק צ'ימידן גדול על הספה, ומתיישב לידו. ברקע- צלילים
של רוח חזקה, האורות מתעמעמים, הרגשה של קור וריחוק]
ג'קיל הצעיר: [מחבק את עצמו, מנסה להתחמם] אין אף אחד בבית
הזה. הוא הכי ריק שאפשר. חוץ ממני, רק אני נשארתי פה, לבד.
עצוב לראות משפחה מתבגרת. כמו לראות הר גבוה מתפרק ומתפורר
לאפר, תהליכים גיאולוגיים שמואצים בשניות. ויש רק ריק. כולם
הלכו. הכל שקט. הם השאירו אותי לבד. כל ההבטחות הופרו, כל
התקוות אינן, אני תקוע פה לבד.
אני נופל לתהום עמוקה, וכולם עזבו, אין מי שיושיט לי יד, הם
השאירו אותי חסר-אונים, הם השאירו אותי בלי שום דבר לעשות. שום
דבר לעשות, חוץ מלראות טלוויזיה. [מרים את השלט ו"מפעיל"
טלוויזיה.]
[תוך כדי המונולוג ההורים עולים במדרגות לפלטפורמה העליונה, עם
חבל בידיהם, האם שולחת יד, ומלטפת את הלחי של מר ג'קיל המבוגר,
ששקוע מדי במתרחש למטה, מכדי לשים לב. כשהיא נוגעת בו, הוא
קופץ אחורה. ההורים משאירים את החבל שלהם לצד הקודמים,
ויוצאים. לאורך כל הדרך, הייד עוקב אחריהם במבטו]

הייד: אתה רואה? לא נשארת לבד.
ג'קיל המבוגר: מה אתה מדבר- לא ראית, לא עקבת? הם השאירו אותי
בודד לגמרי.
הייד: אבל הם הרגע היו פה.
ג'קיל: הם לא היו פה.
הייד: [פונה לכיוון שההורים הלכו] אימא, אבא, תחזרו, תראו לנו
שאתם הייתם פה, תוכיחו לנו שהוא לא נשאר לבד.
[פאוזה]
ג'קיל: אתה רואה? אין שם אף אחד. הם נטשו אותי.
הייד: לא נכון, הם היו פה, אימא שלך ליטפה אותך ואתה נרתעת
לאחור.
ג'קיל: לא הרגשתי כלום, ולא נרתעתי לאחור.
הייד: מה זאת אומרת לא הרגשת אותה? הם עברו פה לפניך, היא
ליטפה את הלחי שלך.
ג'קיל: אני לא רואה אף אחד.
הייד: אני לא מבין איך. הם עברו לפניך, כמו אחיך ואחותך. הם
השאירו לך סימן לקשר [מצביע על החבלים] דואג, ואתה לא שם לב.
אני לא מבין איך אתה יכול להיות כל כך עיוור.
ג'קיל: [בתרעומת] אני לא עיוור, אני רואה טוב יותר מכולכם, יש
לי
הייד: [נדחף לדבריו] פרספקטיבה. כן, שמענו עליך, ואתה יודע,
בהתחלה עוד הבנתי אותך, אבל עכשיו הבנתי שאתה חסר תקנה. איך
אתה יכול לזנוח את המשפחה שלך?
ג'קיל: הם זנחו אותי. הם כבר אינם.
הייד: כן, משפחות מתפרקות, זה קורה. זו דרך הטבע. הן מתפרקות
למען הקמת חדשות. הן מזדקנות. אבל הן עדיין ישנן, מרחוק, אבל
קיימות. וכולם חיים ככה וכולם מסתדרים עם זה, ורק אתה לא יכול
להתמודד עם זה, לא יכול לשלוט בחיים שלך.
ג'קיל: [מתגונן] כן, אני כן יכול. אני היחיד שיכול לשלוט בחיים
שלו, אני היחיד ששפוי כאן!
הייד: לא אתה לא! אתה חסר תקנה! באתי לפה בשביל לאבחן ולרפא
אותך, אבל אתה יודע מה האבחון שלי? אתה יותר מדי עמוק בעצמך
בשביל להירפא. אתה יצרת לעצמך עולם של פנטזיות רומנטיות
טלוויזיוניות עם סוף טוב שכולן סובבות סביבך, כי לא יכולת
לשלוט בחיים שלך. וכשזה לא קרה, אפילו עם זה לא יכלת להתמודד,
אז אתה מאשים את כולם, את המשפחה שלך ואת הטלוויזיה. אתה מתכחש
לחיים שלך ועוד קורא לזה פרספקטיבה.
אם החיים הם הר, זה כל מה שיש. אין מסביב להר, אין מעליו, אין
מחוצה לו. אתה יכול לטפס, למות, או להשתגע. [המשפחה כולה יוצאת
לפלטפורמה התחתונה, עוברת על פני ג'קיל הצעיר ונעמדת ומושיטה
ידיים לכיוון ג'קיל המבוגר]
הייד: [מצביע על המשפחה] כל המשפחה עדיין מנסה, אבל אתה ויתרת
מזמן.
אתה חושב שאתה מעל כולם.
אדם לא יכול לנצח את הטבע.
אדם לא יכול לנצח את עצמו.
אתה חסר תקנה! ואני הולך. אני לא יודע למה אני פה מההתחלה
[מסתובב והולך] אתה משוגע.
ג'קיל המבוגר: [צועק אחריו] גם אתה! [החבל בניהם נמתח ונקרע]
[שניהם מביטים בתדהמה על החבל]
ג'קיל המבוגר: [בלי להרים את העיניים מהחבל, בייאוש] בגלל זה
באת לפה. כי אתה יודע שכל זה לא ייגמר סתם. כי אתה יודע שכל
הזמן שאני משוגע, גם אתה תהיה, ומישהו צריך לרפא אותנו. אבל
עכשיו הכל אבוד.  במקום לרפא אתה נלחמת ועכשיו החבל הרוס. הקשר
נפרם. רק נפלנו עמוק יותר. עכשיו אנחנו שני משוגעים באחד. ואין
דרך חזרה, ואין עוד תקווה.
[הם מסתכלים אחד על השני, ומתיישבים, רגליים משתלשלות
מהפלטפורמה]
הייד: אז הכל אבוד.
ג'קיל המבוגר: אין עוד תקווה.
הייד: אני חצוי עם משוגע.
ג'קיל המבוגר: תקוע איתי ביחד.
הייד: אין דרך אחרת לראות את זה.
ג'קיל המבוגר: אין שום פרספקטיבה.
הייד: אם החיים הם הר, אנחנו חייבים להיות מתחתיו עכשיו.
ג'קיל המבוגר: מרגישים את כל המשקל שלהם עלינו.
[פאוזה ארוכה]
הייד: כל כך הרבה מסכים, כל כך הרבה תוכניות. הנה מתחילה אחת
חדשה לגמרי.
ג'קיל: זה נראה כמו תוכנית סוף עונה.
[מסתכלים לפלטפורמה התחתונה, ג'קיל הצעיר מרים את השלט ולוחץ
עליו. חושך בבת אחת]