"עץ או פלי?" שאלת ומשכת באפך, פניך עוד לחים מהדמעות.
"עץ או פלי???" צרחת עלי, כולך אדומה מעצבים לאחר עוד ריב
שגרתי ומטופש.
"עץ - אתה לוקח את כל החולצות והדיסקים המזדיינים שלך ועף מפה
לתמיד. פלי - אתה מבקש סליחה, אומר לי שאתה אוהב אותי, אני
סולחת ושוכחת הכל. מקובל עליך? תענה לי!"
"מאמי די..." אני מנסה להרגיע את הרוחות. את שוב דופקת הופעה
של אוסקר. אין עליך בדרמה. אבל אני מוכרח להודות שהפעם באמת
קצת נלחצתי.
"אני רצינית!  מקובל עליך או לא???"
"די! אני מבקש סליחה, רק תעזבי את המטבע הזה כבר..." ובעודי
נואם את טיעון ההגנה שלי ייצבת את המטבע על קצה האגודל,
ובתנועה אדישה, כאילו מזלזלת, הטלת את המטבע, ואתו את עתידינו,
באוויר.

אני לא יודע איך בדיוק זה קרה ואולי לעולם לא אדע, אבל המטבע
החל לנוע בהילוך איטי. היה זה מטבע של עשרה שקלים מעוטר
בתמונתה של גולדה מאיר, ועם כל סיבוב יכולתי לראות את גולדה
מביטה בי ומחייכת.
הוא טיפס וטיפס עד שהגיע לשיא הגובה והחל נוסק מטה אל סופו
הבלתי נמנע. לבסוף הוא ניתח ברצפה והתגלגל אל מתחת לארון
הבגדים בפינת החדר.

נותרנו שנינו מאובנים, לא זזנו מילימטר. לאחר שתיקה שארכה נצח,
זינקנו יחדיו לכיוון הארון בניסיון נואש לחלץ את המטבע. ניסיתי
לדחוף את היד מתחת אבל היא הייתה גדולה מדי. "נסי את," הצעתי,
קולי שופע אדרנלין.  
נשכבת על הרצפה והתחלת מגששת את דרכך בשממה המאובקת אשר לא
ראתה יד אדם מזה זמן רב. "נראה לי שאני מרגישה משהו... לא, זה
לא זה. רגע, רגע... לא, אני לא מצליחה."
הבטתי בך, כל כך מרוכזת ונחושה, שכובה על הבטן על הבלטות הקרות
והמטונפות, ומיד נעלמו כל החששות, וכל הפחדים נמסו לאהבה.
נשכבתי לצדך ונישקתי אותך. "סליחה מאמי. אני אוהב אותך,"
לחשתי. "תעזבי את המטבע. תני לגולדה לנוח קצת."

הסתובבת אלי, וחצי שעה מאוחר יותר, כאשר שכבנו שם עירומים על
הרצפה, יכולתי להישבע שראיתי את גולדה קורצת לי מתחת לארון.