זה היה כואב להיפרד ממנו,
זה כאב לי כאן, ליד בלוטות הצחוק.
אל תעשו את עצמכם תמימים, אתם יודעים טוב מאוד איפה זה בלוטות
הצחוק, בלוטות הצחוק, נו, במקום הזה שטיפה מדגדג כשבולעים רוק,
המקום ההוא שגורם לך לפרוץ בצחוק רועם בדיוק באמצע הכיתה, או
מול הבוס, אתם יודעים, לכל אחד יש את הדוגמא האישית שלו.
זה הכל בגללו, עם כל הרצון הטוב שלו, הוא לא הצליח לנחם אותי-
ואז נפרדנו. הכאב לא עבר לשום מקום אחר בגוף, נשאר בבלוטות
הצחוק. אבל, זה הרי ידוע שאנשים חסרי בלוטות צחוק ובעלי כאבים
בבלוטות הצחוק הם אנשים מרירים, רציניים, ולא מאושרים.
הרופאים מנסים עדיין למצוא תרופה למחלה. אבל אותם הרופאים
שמתמודדים עם סרטן וממפים את הגן האנושי לא מוציאים את התרופה
ל"מחסור בצחוק" (יש אנשים שיגידו "מחסור באושר"). הרופאים הכי
טובים  מתמוטטים נפשית לאחר טיפול בחולים במחסור באושר.
... ואי אפשר לחיות בלי צחוק, כל החולים במחלה ימותו בגיל
צעיר.
ובינתיים, מביאים אלי ליצן, וחרזן, ואני רוצה לצחוק, אבל כואב,
כל כך כואב לי.
אתמול, התקדמתי, הצלחתי לחייך.
הרופאים נורא שמחו, לחצו אחד לשני את היד וחייכו...
אבל הם לא שמו לב אלי. שמעתי את אחד הרופאים מספר מה הביא אותי
לכאן, למצב כל כך עגום. התחלתי לבכות, והם עדיין היו מרוצים
מההצלחה שלהם, מסבירים אחד לשני שהוא עזב אותי, אבל הם אפילו
לא מכירים אותו, המשכתי לבכות.
ומה שהכי עצוב זה שבלוויה שלי- גם הוא יהיה.