דירת גג, עשוייה עץ.
שולחן רחב מימדים, עליו דפי נייר, נר ועט.
להבת הנר מאירה על הנייר, על העט
על חיי.
יושב, מביט. חושב
חושב על הכל
מהם החיים, ומה היא אהבה
מה היא שימחה, ואושר.
אושר זו מילה חזקה, ממש כמו שנאה.
מלאה במילים גדולות, מילים ענקיות.
ועדין. מה זה אושר,
או אהבה,
או שימחה,
או מוות.
מה זה?

הנר כמעט כבה, משב רוח צונן.
אני יושב ובוהה בדפים. מילים רצות
במוחי, ואני לא שולט בהם.
זה זורם ליד, לדף. מוציא הכל.
יש שבוכים, יש שמתכסים.
אני מתכסה מתחת למילים. אולי הם יגנו עלי.
מפני מה?
האא... הכל.
פחד, פחד רב כל כך משתק את ידי,
גם עכשיו,
את ליבי מועך, בטני כואבת,
כמו משהו שרוצה לצאת החוצה.
פחד מהחיים, מהאהבה.
חייתי בתוך בועה, קוספא סגורה.
היא נפתחת,
אני יושב בפנים, מציץ החוצה.
מציץ, בוהה, מסתכל.
חושש.
נשאר בפנים,
אך יודע כי היא עוד תתפוצץ,
ואז מה?

הפחד.

והנר עדין דולק, מחמם טיפה את האוויר,
מחמם, אך לא.
כי קר לי, וחם לי, ונעים לי,
ועצוב לי, וכואב לי, ושמח לי,
עצוב לי.
הכל יחד, מין מחול של רגשות,
של תחושות.
ואני מרגיש את הכל, אך יותר את מה ששולט.
בין אם זה עצב, בין אם שמחה.
אך...
משום מה, גם כשאני שמח,
אני עצוב.
בעודי שמח אני מדכא את עצמי,
את שימחתי,
שוחט את בשרי,
כי ככה קל לי.
למה לשמוח? זה...
לא יודע.

הכל מתנפץ, נשבר.
כוס זכוכית, קריסטל,
נופלת על הפרקט.
בום! נשבר.
רסיסים עפים לכל עבר.
כל שנייה- כמו נצח.
נצח נצחים.
אט אט מסתובבת,
מפלחת את האוויר,
את בשרי ואת הנפשי.

ואז שוב שקט.

אני מביט ברסיסים,
בוכה.
זה אני. אני.

על צוק של ים אני עומד,
משקיף אל השמש, אל השמים ואל הכוכבים.
ואני עומד לבד,
בודד,
נשען על מכוניתי, כמו סרט.
רק שבסרט יעמוד מישהו לידי,
יחזיק את ידי,
יחבק אותי,
ינשק.
כמו סרט,
או כמו הכוס. מתנפץ.
אני עומד לבד,
והשמש שוקעת.

אני קם. מביט דרך החלון שבעליית הגג.
מביט אל הרחוב,
אל האנשים שבו,
כל אחד. נע, חושב.
כולם מורגלים לעולם.
רגילים ללחץ, מסוגלים לתפקד.
והפחד שוב צץ.
אני אהיה מסוגל לתפקד,
להיות מאושר?
האם מישהו באמת מאושר,
באמת והתמים מאושר.
אפילו ה' לא מאושר.

ה'.. מצחיק דווקא..
לא מאמין בו, ועדיין...
שמו מהדהד לעיתים בראשי.
מי הוא, מי הוא?

אני חוזר לשולחן.
מתיישב.
מביא על הדפים,
מחזיק את העט.
ורושם.
רושם מה שבליבי.
מה שעל נפשי.

והמילים זורמות
כנהרות של...
והדף מתמלא,
ועוד דף,
ועוד דף.
נגמרו הדפים,
ואני עובר לכתוב על השולחן.
כותב, כותב, כותב.
כמו מכונה משומנת,
נגמר המקום על השולחן.

בכי,
כאב.
כעס.

מילים כל כך גדולות, מחשבות כל כך רבות,
הכל ב- 3 אותיות.
3 אותיות שיכולות להרוג,
להשמיד.
למחוק אותי מהעולם.

שברי הזכוכית לא יתאחו לעולם,
ואני חושש בליבי ישבר,
ולא יתאחה לעולם.
לעולם ועד אהיה מנופץ,
שבור,
שבר כלי.
כי אני כלי,
כלי בידיו של אומן,
אומן מוכשר,
הוא מצייר אותי על הקיר,

מצייר את נשמתי, מחשבותי.
ציור אדום של כאב,
ציור שחור של עצב,
ציור אמיתי כל כך,
שהוא אני.
הרבה סיגנונות,
הרבה מחשבות,
הרבה.

אני מתיישב שוב ליד השולחן,
מניח את ראשי על השולחן,
עוצם את עיני.
ענפים מלאי פרחים מקיפים אותי,
הרבה פרחים. אדומים, צהובים, לבנים.
ועלים.
כולם צוחקים, אני מוקף בצמחים.
אבל אני בוכה,
בוכה כל כך חזק,
צורח כמעט,
צורח את  שבליבי,
ואין קול ואין שומע.

קוצים צצים, מפלחים את בשרי,
גם הפרחים לא שומעים לי,
איש לא.

ואני מת בין הפרחים,
גופתי שרועה על הדשא,
וכולם רוקדים,
ושמחים,
אני מוקף בצמחים.

ובתוך ארון עץ אני מובא למנוחות נצח,
שבר כלי לנצח נצחים.
ואני בוכה, ואני צורח.
תוציאו אותי,
בבקשה. תוציאו.
ואין קול ואין שומע.

ואני שוכב בעלטה,
בתוך ארון קבורה,
מת.
צורח.
תוציאו אותי,
בבקשה.

ועל הצוק אני מופיע,
מביט מטה,
כל המים שמתנפצים על הסלעים,
ואני קופץ מטה,
צונח כחפץ על הסלעים,
נקרע.
שוכב שם,
במים ששוטפים את דמי.

ואני בוכה פתאום.

חוזר לחדר, לעליית הגג.
הנר מדליק לפתע את ערימות הדפים.
השולחן עולה באש.
אש, תופת.
אני נשכב על המיטה,
עם סדינים לבנים,
והכל עולה באש,
והאנשים כרגיל ממשיכים,
והכל בוער.
ואני עוצם את עיני,
מכסה את עצמי בשמיכה,
מסתובב,
ונרדם.