היא הדליקה לי את הסיגריה. יש אנשים שאומרים שנשים עושות את זה
רק למי שהן רוצות לשכב איתו. אני לא חושב שהיא חשבה עלי ככה.
בשבילה הייתי עוד "פגישת קיוסק", אחד מהאנשים האלה שפוגשים רק
בקיוסק, המפגש שהולכים אליו, לקנות סיגריות, למלות טוטו, דברים
כאלה.
אני יודע שהיא התייחסה אלי ככה, כי גם אני חשבתי עליה ככה. לא
שהייתי מתנגד לשכב איתה. היה לה גוף כזה, שאיפה שהיא הייתה
עוברת, שלוליות של טסטוסטרון היו בוהות על השביל שהיא השאירה
אחריה, כשהיא עברה, דוחפת אוויר לצדדים. "מה קרה חמודי?" היא
שאלה בטון משחק "שכחת איך שואפים?" הסיגריה שלי כבר הייתה חצי
גמורה, ועוד לא לקחתי שכטה אחת. כנראה שהלכתי לאיבוד בתוך
אוקיינוס העיניים השחורות שלה, שצופן בחובו לא מעט ימאים
מובסים, מושפלים, מתחננים. זה קורה לי לפעמים, שאני הולך
לאיבוד.
בכל מקרה, ולמרות כל זאת, מערכת יחסים לא הייתה כאן, לא מעבר
למערכת היחסים של הקיוסק. ככה זה היה עם כולנו, כל אנשי
הקיוסק. בין כולנו הייתה מערכת יחסים שבבסיסה וקיומה היה
הקיוסק הזה. אתם בטח כולכם מכירים אותנו, אנחנו בכל קיוסק
לוחצים ידיים, צוחקים עם המוכר, ממלאים טוטו.
הוצאתי עוד סיגריה מהקופסה, והדלקתי בעצמי. "אפשר סיגריה?" פנה
אלי קול מאחוריי. זה היה ירא-שמיים, גם הוא, כמובן, איש קיוסק.
כמוהו חייב להיות אחד בכל קיוסק. את ירא-שמיים אי אפשר היה
לאפיין ממש. רק שלושה דברים היו בולטים אצלו- גיל העמידה, הכרס
המתפתחת, וטופס הטוטו. את ירא-שמיים הייתם פוגשים תמיד עם טופס
ביד, כרטיס משחק. אתם תפגשו אותו בכל קיוסק, מדבר על כמה שהוא
זוכה הפעם, וכמה שזה מגיע לו, ומה הוא יעשה עם הכסף. מכור
להימורים? לא, זה לא מה שהוא היה. אני חושב שהוא היה נואש, כמו
כולנו כאן.
מהומה גדולה בוקעת מכיוון הדלת, ופנימה הסתערה מרי. מרי לא
הייתה ילדת קיוסק טיפוסית. זאת אומרת היא כן, היא הייתה חברה
קבועה במועדון המצומצם הזה וכולנו הכרנו אותה, אבל אצלנו היא
התקבלה יותר מאשר במקומות אחרים. היא הייתה עוברת לסיגריות, או
וודקה, ומביאה איתה רעש והמולה, ועוזבת.
אצלנו, אחת כמוה התקבלה ממש טוב. היא הייתה צוחקת עם המוכר,
היא הייתה נשארת לדבר, בייחוד עם ירא-שמיים, איתו הייתה לה
מערכת יחסים אבהית משהו. היא, עם כל ההתפרעות והשיער הצבוע
והבגרות המופגנת, הייתה יושבת ושואלת אותו שאלות הכי תמימות,
ומקשיבה לו מסביר דברים הכי טריוויאליים על החיים (ועל הטוטו,
כמובן).
אחריה נגררה אמה, גם היא חריגה בין אנשי הקיוסק- טיפוס מרוחק,
אליטיסט, קר בפני כולם. אם תשאלו אותי מה הופך אותה לאשת
קיוסק, אני לא ממש אדע מה להגיד לכם, על מה להצביע חוץ מהשהות
הקבועה שלה בקיוסק, מעשנת בשרשרת, קוראת עיתון, שותה קפה. אולי
זה הניגוד הדרוש בינה ובין ביתה, בין הסדר לכאוס. בכל מקרה,
מלכה הייתה חלק קבוע בקיוסק, ואי אפשר היה בלעדיה.
מרי שולחת אלי חיוך, ואני מחייך אליה בחזרה. מרי ואני ביחסים
טובים. היא משתעשעת ממני, אני חושב. אני מבין אותה. אני מקשיב
לשאלות שהיא שואלת את ירא-שמיים, ואני לא חושב שהן כל כך
פשוטות, שאלות שצריך לחשוב עליהן. היא מראה לי לק חדש, בצבע
סגול בוהק, ועוד כמה סווטשרטים שהיא סחבה את אמא שלה לקנות לה.
אני מחייך ומחמיא לה, ואנו ממשיכים לדבר. בצד, מלכה נראית קצרת
רוח ורוצה ללכת הביתה. היא תשאר.
בינתיים מתפתח דו-שיח בין מרי לירא-שמיים. הוא מתעניין על
חולצה אחת שהיא קנתה שנושאת את דגל בריטניה. "מה רע בדגל של
הארץ?"
"מה רע בחו"ל?" זורקת מלכה מהצד. ירא-שמיים מתעלם ממנה.
ירא-שמיים לא אוהב את מלכה, וזה בבירור, והיא מחזירה יחס צונן.
הוא פעם פלט לעברי משהו לגבי חוסר החיבה שלו ל"אנשים מסוגה".
היא מצידה, לא אהבה לראות את הבת שלה מסתובבת בחברת "אנשים
כמוהו", היא אמרה לי באחת הפעמים שהצלחתי לדובב אותה לשיחה.
:אני לא מבינה את ההדבקות של האנשים לגבולות. מקום זה מקום.
אתה מבין את זה ירא?" מתערבת מרי. מרי ומלכה נוטות לכיוון של
חו"ל, אבל ירא-שמיים, כמוני, נוטה לארץ.
"למה את מתעקשת לקרוא לעצמך בשם זר?" פונה ירא-שמיים למרי,
ששכחתי לציין ששמה האמיתי לא מרי, בהתחמקות קטנה מהשאלה. "זה
שם ישראלי לגמרי" עונה לו מרי. העיניים השחורות המדהימות
תופסות אותו בזווית, ואני מאבד את השיחה. היא מביאה קפה למלכה,
שמתעלמת ממנה. היא מביאה קפה לירא-שמיים ולמרי שמברכים אותה
לשלום, ולבסוף היא ניגשת אלי ומביאה לי את הקפה שלי. אנחנו
מחייכים אחד לשני, והיא חוזרת אל מאחורי הדלפק. סיגריות ניצתות
בבת אחת בכל שולחנות הקיוסק.
אני גם מצית את שלי בתיאום, שואף ומחייך. להגיד שזה המצב
האידיאלי? לא, אבל אפשר להגיד שאני נהנה שאני נהנה מהסטטוס
קוו.

אבל סטטוס קוו הוא מהדברים השבירים בעולם. כדי לקיים סטטוס קוו
מסויים, חייבים מאה אחוז מהתנאים, החלקה אחת, והא איננו. וזה
מה שהופך את הסטטוס קוו לדבר נזיל, בייחוד כשהוא נוגע באדם
ובחברה, בגלל שהאדם מטבעו דורש תנועה, ומפיל את הקבועה. אין
כוחות שמשמרים את המצב, כמו שמאמינים אנשים מסויימים, הם רק
מזיזים אותו באיטיות לכיוונם. לכן כל סטטוס קוו, גם סטטוס קוו
של תנועה, גם הסטטוס קוו האישי שלנו סופו לפול.

העיניים המדהימות סיימו את המשמרת שלהן, הורידו את הסינר,
וניגשו לדלת, שם נשקו ללחי של גבר מבוגר, ויצאו שלובות זרוע
איתו. זה לא היה מראה נדיר. היא תמיד יצאה עם גברים מבוגרים
ממנה. עם אף אחד מהם היא לא התראתה יותר מדי. לי זה היה עצוב,
אבל לא היה צריך ראייה מושלמת בשביל להבחין במבטים המלוכלכים
ששלחה מלכה לעברה. מלכה בהחלט בזה לה, ובדיוק עכשיו שלחה לה את
אחד המבטים המלוכלכים הללו. החלטתי לנסות לדובב את מלכה בקשר
לזה. "מלכה," פניתי אליה בהכנעה "למה את שולחת בה מבטים כאלו?"
"למה, אתה חושב שאתה יודע יותר טוב?" היא תקפה אותי מיד, בטון
מתנשא, אגרסיבי. "לא, ללא ספק יש פה משהו לא טוב, רק רציתי
לדעת את שפיטתך בעיניין." הצטדקתי בפניה, בפנים נחרתי לעצמי
נחרת בוז. זה היה חלק קבוע משיחות איתה, ואולי זה היה הדבר
שהרחיק אנשים מניסיונות לקרא תיגר על המחסום שלה. חוץ ממני,
שלא יכולתי לסגור את האופציה של ערוץ השיחה הזה, ולחמש הדקות
של השיחה איתה בכל פעם, שניתי את עצמי, והתעלמתי מהאינסטינקטים
שלי. "שוברת משפחות קטנה" השיבה מלכה. "ילדות כמוה, שאינן
מסתפקות במה שמגיע להן, מערערות את יסודות הנישואין וגורמות
לגברים ונשים כאחד, להתנהג בניגוד לטבעם. היא אסון שמחכה
לקרות, אתה מבין אותי?"
לא במאה אחוז, הרהרתי לעצמי, למרות שחלק ממחשבותיה היו ברורות
לי, ולפעמים עברו אף בראשי. "כן, אבל." התחלתי, אבל היא קמה
ושלמה, מתנצלת שהיא חייבת ללכת. היא לא סבלה ערעור על דבריה.
אחרי שעתיים גם אני שילמתי ויצאתי בדרכי הביתה. מתחת לביניין
שלי מצאתי את העיניים המדהימות שלה מזילות דמעות, והרבה מהן.
היא ישבה מקופלת בצד, ממרמרת בבכי כמו ילדה קטנה שאיבדה את
הדובי שלה. היא שמה לב אליי, מסתכל אליה, ומחתה את הדמעות שלה
עם היד במהירות, וניסתה להראות במצב נורמלי, מחייכת. בחיוך הזה
הייתה תמימות שבורה, איבוד, כניעה, הכל חוץ מאושר. "אהלן" היא
לא נתנה לי לפתוח.  "מה אתה עושה פה?" "אני גר פה" עניתי.
"רוצה אולי קפה?" יזמתי. להפתעתי, היא נדנדה בראשה לחיוב. נדיר
היה שהיא נתנה לאחרים לזום. כנראה שהיא באמת הייתה שבורה.
העלתי אותה במעלית והכנסתי אותה לדירה שלי, השארתי אותה על
הספה שלי, כשניגשתי להכין קפה. כשחזרתי עם שני הספלים, היא כבר
בכתה שוב. הנחתי את הספלים על השולחן, והרמתי לה את הפנים
מהסנטר בעדינות, וניסיתי להגיד בטון הכי אבהי שיכולתי להוציא
את עצמי אל מול העיניים שלה, שנראו עכשיו יותר מדהימות מתמיד,
בבכי הילדותי שלה- "מה קרה, חמודה?" היא ניסתה לחייך שוב, אבל
החיוך נשבר מיד. "אף אחד מהם לא טוב לי. הם כולם טיפשים. מה
אני עושה עם עצמי? אין לאף אחד את כל התשובות?" היא מיררה
בחוסר הגיון. הפגישה שלה בהחלט לא הלכה טוב, הרהרתי לעצמי,
בציניות-משהו. הישרנו מבט, ובדחף ריגעי, נשקתי לה. היא נשקה לי
בחזרה. הרבה מתח התפרק בנשיקה הזאת, וכשהתנתקנו לבסוף אחד
מהשנייה, שנינו היינו ריקים מאנרגיה. למרות זאת, חמש דקות אחרי
זה, מצאנו את עצמנו במיטה ביחד. בסוף הלילה שכבתי מרוצה לצידה,
ידי על ירכה החשופה ממתחת לשמיכה, מרגיש את התמימות הפועמת בה,
את הרוגע שנפל עליה בשנתה, חודר מבעד להצגת השליטה, דורסת
הגברים של היומיום. מאותו רגע נכנסנו למערכת יחסים שספק אם
התכוונו להגיע אליה, וספק אם רציתי להכנס אליה.
ככל שהעמקתי לתוך מערכת היחסים גיליתי שלא הכרתי. הפגישות שלנו
הסתכמו בשאלות שלה, ותשובות שלי, בנושאים קטנים וגדולים. זה
דבר שעבד טוב אולי לירא-שמיים ומרי, לאבא ובת, אבל לא לי איתה.
היא הייתה חוסמת ממני את הקיוסק בכל פעם שהגעתי אליו, ולראות
אותה הפך למייגע. הדבר, באופן טבעי, הגיע לסיום מהיר, עקב
הרצון שלי להמשיך ולנוע, בלילה אחד, שבו יצאנו לסרט מהורהר
למדי על החיים. כל הסרט, ולאחריו היא הטרידה אותי בשאלות על
החיים, ואני מחוסר כוח, מחוסר ידע, התחמקתי מתשובות ברורות.
לבסוף עלינו אליי לדירה, וקיימנו יחסים קצרים וגרועים למדי.
לאחריהם היא פנתה אלי בשאלה "מה אני אמורה לעשות עם החיים
שלי?" "מאיפה אני יודע?!" הגבתי באגרסיביות. "מה?" היא הגיבה
בתמיהה. "מה אני, מגד עתידות, יודע כל שכזה? אין לי את כל
התשובות. אני לא חושב שלמישהו יש, בטח לא לי. אני לא יכול, לא
יודע ולא רוצה להגיד לך מה לעשות עם החיים שלך." היא קמה,
ממררת בבכי שוב, התלבשה במהירות, ועזבה. אולי כי הייתי שקוע
בכעס שלי, אולי כי רווח לי, לא התאמצתי לעצור אותה. כך הפכתי
לגבר אחרון בשושלת של גברים שהיא חיפשה בהם תשובה. כך הסיפור
איתה, שלה. אחרי שבוע די מתוח בקיוסק, בו היא באה לעבוד שבורה,
בו כולם ישבו ושתקו, בייחוד שנינו, היא הלכה, בלי להגיד לאן,
בלי להזהיר, ובכל זאת נשארו בקיוסק אמא, בת, ממלא טוטו, ואני.
אחרי שבוע המתח שקע, ועיניינים חזרו למסלולם הרגיל. באה מלצרית
חדשה, שבחרה להיות אפורה, וטבעם של אנשים אפורים הוא להתמזג
ברקע, וכך היא עשתה, מתמזגת ברקע של סיפורנו, המתח שקוע לידה,
בקרקעית הים, עד שהים ייסוג והמשקע יעלה.

ובאופן טיבעי סוף הוא התחלה, וכאן מתחיל סיפורו של ירא שמים.
הסיפור מתחיל כשירא-שמיים סופסוף קיבל את שכרו על האמונה
הבילתי נלאית, על העבודה הקשה, על שעות של שקידה על טפסים,
כשהוא זכה בטוטו. אני מדבר על זכייה רצינית, של 16, של כמה
מיליונים, זכייה שאמורה לסדר אותך בחיים. כולנו, כל אנשי
הקיוסק, ישבנו שם באותו מוצאי שבת, אני האמא, הבת, וירא שמיים,
שהתחיל לקפוץ ולנשק אנשים, לפול על ברכיו ולהשתטח, להודיע
לכולם שהוא הוא בעל הטופס המנצח. ישבתי ועברתי איתו על הטופס
מספר פעמים, ולמרבה הפתעתנו, הוא באמת זכה, כמו בסרטים. רוב
האנשים חשבו שהוא ישתנה, אבל הוא לא. הוא המשיך לבוא לקיוסק
שלנו. הוא היה יושב שם, מעשן סיגרים, עם זיפו יקר, שעון רולקס
וטבעות, ונזהר לא לשפך קפה על החליפה היקרה שלו. עכשיו רוב
הזמן הוא הטיף למרי על התמדה באמונה, משתמש בעצמו כדוגמה. את
כרטיסי הטוטו הוא עזב, אבל היה נשאר לפעמים לגרד כרטיסי פיס,
לשם השעשוע, ואם היה זוכה במעט, היה מעניק את הכסף לאחרים,
ונוסע לבית הפאר החדש שלו בפורשה שייבא במיוחד, או במרצדס, או
במכונית ספורט נוצצת. אחרי כמה זמן מהכרטיסים נמאס לו, וכשמרי
לא הייתה באיזור, הוא היה יושב משועמם, מעשן ושותה. התחביב
הראשון שמצא לעצמו היה להטפל למלכה. "תראי את עצמך. את מעוררת
רחמים." הוא היה פותח. "את בזת לי שנים, ותראי את עצמך עכשיו.
לך אין שום דבר חוץ מהמרירות שלך, ומאחורי, ומאחורי עומד הכוח
החזק ביקום, שמפיל ומעלה, שבורא מוליד, הורג, ואני מזמן אותו
לרצוני." הוא היה מנפנף מולה בערימת שטרות נכבדה. הוא היה
משאיר את מלכה שבורה, הוא כבר לא פחד ממנה, והמרחק ממנה נשבר.
עם הכוח הזה, הוא החל להתערב בטפסים של אנשים, להגיד להם איך
למלות, לבוז לאלה שאינם מתמידים, לחטוף עטים ולמלות בעצמו
טפסים לא שלו. קהל המהמרים החל מתרחק ממנו, ומהקיוסק, חוץ
מקומץ שהאמין בו, וגמע את דבריו ועצותיו והטפותיו בטירוף
קיצוני. לילה אחד, לאחר כמה כוסות של משקאות חריפים בתוספת
לקפה הרגיל שלו הוא לקח איתו את המלצרית החוצה, לסיבוב בעיר.
למחרת הוא לא חזר, וגם המלצרית הודיעה שהיא חולה. למחרת הוא
כבר חזר, והתברר שהוא נעצר באשמת ניסיון לאונס של המלצרית.
"היא רק רוצה להשיג את הכסף שלי, באיזה הסכם שמחוץ לבית
המשפט." הוא צעק "היא לא תקבל אותו. אני לא עשיתי כלום. מאחורי
עומד הכח הגדול ביקום, והצדק ינצח." הוא אמר בבטחון, מתלונן על
כסף הערבות שאבד לו. אשתו, שבקיומה לא היינו בטוחים פתחה
בהליכי גרושין נגדו על שבגד בה. המשפט, שהגיע לעיתונות, תפס
תאוצה, ומצבו נראה רע. הוא לא פחד, וקומץ מאמינו עשו המון רעש,
שלא מנע מהשוט לסגור אותו לכמות לא מבוטלת של זמן. הוא הפסיד
גם במשפט הגירושין, ורוב כספו נעלם לו.

קוביות הדומינו ממשיכות לפול, כמו באיזה משחק ילדים קוסמי.
הקיוסק השתנה ללא היכר, המתח עלה שוב וכל התקרב לפיצוץ,
כשקוביות הדומינו שנפלו מכבידות על כולנו. נשארנו אני, האמא,
והבת, שתורה לפול.

הקיוסק כבר לא מה שהיה. נשארנו שלושה. מפורדים. מנותקים. כל
העוקץ יצא מהקיוסק. אני ליד הבר. מלכה בשולחן הפינתי שלה. מרי
יושבת לבד. כולנו מתרכזים בסיגריות שלנו.
גם היחסים בין מלכה למרי הם לא מה שהיו. האיזון העדין נשבר עם
הליכתו של ירא-שמיים. מרי לא נותנת את הכבוד שהיא נתנה פעם
למלכה, שמסרבת לתת לשבירת הסמכות להמשך. הפיצוץ בא מהר.
עוד ריב אחד פרץ בינהן, דבר שהורגלנו אליו מאז שירא-שמיים עזב.
מרי עוזבת לערב השתכרות עם חבריה למרות מחאות אמא, המתח ענק.
למחרת שתיהן כבר לא באות. מישהו אומר לי שמרי נפגעה בתאונה
ומאושפזת בבי"ח. כשאני מגיע לשם מלכה יושבת ליד המיטה. רואים
עליה שהיא לא ישנה הלילה. מרי, לעומת זאת, ישנה טוב. הרופאים
לא יודעים מתי היא תעורר. היא חייבת להיות מנוגדת לאמה עד
הסוף.

הגרף ממשיך לרדת, וחלפנו על עוד שני סיפורים, ונשארתי רק אני,
בודד בקיוסק. הקיוסק ממש נטוש והבעלים חושש מהחודש הבא, שאותו
כבר יהיה קשה לגמור, בקצב הזה. ומה היה לנו? יופי אבוד, אמונה
שהשתלמה, מרד שנכשל, מעמד שירד. הרבה אנשים שראו הרבה, וכולם
נפלו. חוץ ממני. מה נותן לי את הזכות להיות המספר? למה אני הוא
האופטימי? מה הסיפור שלי?

אני לא יודע. אני לא בטוח שיש לי סיפור. אולי הסיפור שלי הוא
הסיפורים של כולם, אולי אני עברתי את כל מה שהם עברו, בעיני
רוחי. אולי זו היכולת שלי לעמוד מהצד. אני יודע לא לחכות
לניסים. אני לא מחכה לעזרה מכח מושיע שם למעלה. אני חושב שהוא
שם למעלה, צופה ועוזר, אבל לא קובע. ניסים הם עיניין יומיומי,
כי כל התשובות הן בנו, והכל תלוי במעשים שנחליט לבצע. יש רק נס
אמיתי אחד בלבד, וזה אנחנו, שמחכים לקרות.

כמו אדמה יגעה אחרי קיץ חם, כמו עונות השנה, כמו מעגל החיים,
החיים מלבלבים מחדש בקיוסק, והקיוסק בונה מחדש את החברה שלו.
אני נשאר דבוק למקום, נשאר בארץ. הכל מתחיל מחדש, הרבה אנשים
יעשו אותן טעויות, הרבה לקחים ילמדו. ואני אשאר פה, אסתכל
בניסים קורים. וכבר מישהי חדשה מדליקה לי את הסיגריה.