היום אני אתאהב בך. אנחנו ניסע ביחד במכונית
ונדבר, ונדבר, ונדבר.
ואולי יהיה לך חבר, ואני אקנא,
ואולי לא, ואני אקווה,
אבל אני אתאהב בך- עד ייאוש עד טירוף עד אכזבה.
אני אבהה בך כשלא תשימי לב ואעריץ אותך מרחוק,
את חיוכך את צחוקך את איך שהמראה שלך בלבד משקף את כל מה שטוב
בך.
ואני אעקוב אחרי כל תנועה,
כמו צלף שמתמקד במטרה,
ואספוג כל שביב שלך- כל אבק כוכבים,
עד שתצאי מהחדר לחמש דקות לרבע שעה לשעה.
ואני ארגיש חרא, אבל אני אתעודד,
וכשתחזרי, כבר אוכל להסתכל עליך ולדבר איתך כרגיל.
ובלילה, לפני שאני אישן, אני אשכב ואחשוב
על נפלאותיך, על טוב ליבך, על עומקך המדהים,
ואני ארדם.
וכשאני אתעורר את תהיי רק זיכרון של יום אתמול,
ואמצא לי אהובה חדשה,
ואולי יהיה לה חבר, ואולי לא,
והיא תזכה למבטי העורגים,
גם אם היא, כמוך, לא תשים לב.
ואולי משהו יקרה,
ואולי לא,
אבל היום ייגמר, ואני ארדם.
וגם היא תשאר זיכרון של יום אתמול.
ככה זה כשהאידאה פיקס שלך לא בפוקוס.