יוני היה חנון.  אין מה לעשות, בבית הספר כל אחד הופך
לסטריאוטיפ מהלך -  ערסים, פריקים, מתלהבים, וכו'. הוא היה
מודע לעובדה הזאת (איך אפשר להיות לא מודע כשחוזרים הביתה
לטחון קוד בC), אבל היא בכל זאת הציקה לו, במיוחד בגלל שעכשיו
ב-יא הוא שם לב סוף כל סוף לקיומן של בנות.  אבל מה לעשות,
יחסים עם המין השני מאוד קשים כשאתה חנון כמו יוני.

עם הבנות הממש יפות של השכבה הוא לא יכל לדבר בכלל, ובמעט
פעמים שניסה גמגם והבנות פשוט התעלמו ממנו.  היו גם בנות
שנראות פחות טוב והיו יותר נגישות, אבל הן לא רצו לצאת איתו,
מה לעשות שלא התענינו לשמוע אותו מקשקש כל הזמן על בבילון 5,
הDEMO שכתב בASSEMBLY, או כתבה שקרא במדע פופלרי.  היו גם
חנוניות, אבל יוני לא ראה בהן יותר מידידות, וגם ככה היה לו
קשה להסתכל על המפלצות המחוצ'קנות האלה.  כל העניין מאוד תסכל
אותו והוא לא ידע מה לעשות.

יום גשום אחד באמצע שיעור מחשבים כשהיה לו משעמם (הוא ידע את
השיעור בעל פה), הוא קישקש שטויות בפינה של השולחן.  בהתחלה
הוא חישב נוסחה מסובכת בפיזיקה.  כשהוא הבין שזה מה שהוא עושה,
הוא הוציא מחק והעלים את הראיות.  "אוף", חשב לעצמו, "למה אני
חייב להיות כזה חנון ?".  הוא הרים את הראש, וראה את המורה
מכתיב על הלוח תוכנית "Hello World" - תכנית קלאסית שכל מה
שהיא עושה זה להדפיס על המסך "Hello World".  גם יוני רצה
להגיד שלום לעולם, אולי אז ישימו לב אליו, ורשם במקום הנוסחה
"שלום עולם".

למחרת הגשם הפסיק ויוני נכנס לכיתה לעוד שיעור מחשבים.  הוא
התיישב ליד השולחן וכשהוציא ספרים מהתיק העביר עליו מבט חטוף
ונקפא במקום.  משום מה, מתחת ל "שלום עולם" שלו היה רשום בכתב
עגול נשי ויפה:  "שלום גם לך!".  יוני חשב לרגע והתרגש.  מישהי
משאירה לו הודעות על השולחן הזה!  הוא שלל מיד את המחשבה הזאת
במחשבה חדשה שמתבדחים על חשבונו ולא כדאי לו להתאכזב.  בכל זאת
סתם בשביל להיות בטוח, הוא רשם מתחת לאותה השורה: "מה נשמע ?"

לקראת סוף היום היה ליוני עוד שיעור באותו החדר.  הוא ניגש
לשולחן, וראה שלא רשמו עליו שום דבר חדש.  לעומת זאת למחרת
לאחר שאיבד כל תקווה, יוני הופתע לטובה כשהתיישב ליד השולחן.
"יש!" חשב לעצמו יוני, "היא השאירה לי הודעה!"  באותו כתב יפה
של ההודעה הקודמת, היה רשום "אצלי טוב,  ואצלך ?".

מכאן התפתחה שיחה על אותו השולחן.  לפעמים היא השאירה הודעה
באותו יום ולפעמים למחרת, אבל כשיוני ראה הודעה חדשה ממנה
רגשות של שמחה ואושר הציפו אותו.  למישהי אכפת ממנו!  הוא דאג
להעתיק את השיחה למחברת כל פעם כשהתעדכנה למקרה שינקו את
השולחן, וגם בגלל שאהב לחזור הביתה ולקרוא אותה שוב ושוב.
לאחר כמה שבועות המחברת שלו נראתה ככה:

"שלום עולם"
"שלום גם לך!"
"מה נשמע ?"
"אצלי טוב, ומה קורה אצלך ?"
"לא משהו"
"למה לא ?"
"החיים אפורים"
"למה ?"
"אני שונא את בית הספר"
"כן, גם אני לא אוהבת אותו במיוחד"
"זה לא שהשיעורים מעציבים אותי, זה כל משחקי החברה
האינפנטיליים האלה"
"אני מבינה בדיוק על מה אתה מדבר, גם לי זה מפריע"
"איך זה מפריע לך ?"
"כי אנשים מסתכלים עלי ושופטים אותי לפי המראה שלי.  הייתי
רוצה שיכירו אותי לפני שישפטו אותי ככה"
"כן...גם אני הייתי רוצה"
"נחמד לדעת שאני לא בודדת בהרגשה הזאת"
"גם אני חושב ככה.  לפחות ההודעות שאת משאירה לי על השולחן
גורמות לי לחייך"
"תודה!  זה מאוד מתוק מצידך.  גם אני אוהבת את ההודעות שאתה
משאיר לי"
"תודה גם לך.  מה עוד את אוהבת ?"
"ללכת לים, לרקוד, לראות טלויזיה, מוסיקה, סרטים..."
"מה הסרט האהוב עלייך ?"
"מלחמת הכוכבים"
"וואו!  גם אני מת על הסרט.  אני לא מכיר בנות שאוהבות אותו"
"אז עכשיו אתה מכיר"
"לא בדיוק מכיר, אף פעם לא נפגשנו"
"צודק"
"את רוצה אולי להיפגש ?"

אחרי שכתב את הבקשה להיפגש יוני לא קיבל תגובה במשך יום,
יומיים, שלושה, ארבעה, ואפילו חמישה.  הוא נכנס ללחץ כבד.
אולי הניסוח שלו לא היה טוב ?  אולי היא גילתה איכשהו מי הוא
והחליטה לברוח מהעסק ?  זה מאוד העציב אותו, והוא החליט שהוא
חייב לדעת מי זאת.  התכנית שלו היתה פשוטה - לבדוק בכל שיעור
במשך השבוע מי יושב ליד השולחן.

ביום ראשון המבצע נכנס לפעולה.  הרוטינה היתה קבועה - הוא היה
יוצא מהשיעור בטענה שצריך ללכת לשירותים.  למורים לא היתה בעיה
לשחרר אותו בגלל היותו ילד טוב ירושלים, אבל הם בכל זאת תהו
באותו שבוע למה הוא צריך ללכת לשירותים כל כך הרבה.  לאחר מכן
היה הולך לקולר לשתות קצת מים, ומסיים את הרוטינה במעבר מהיר
ליד אותה הכיתה.  לא היתה לו בעיה לראות את השולחן גם בגלל
שהדלת לכיתה היתה בדרך כלל פתוחה, וגם בגלל שראו את השולחן
בבירור ממנה.  הוא היה זוכר איך נראו הבנות שישבו שם, ובסוף כל
יום היה הולך הביתה עם יגאל למרות שהדרך היתה יותר ארוכה.
למזלו של יוני יגאל היה רכלן גדול שידע המון דברים על האנשים
בבית הספר, ונתן ליוני שמות לבנות שראה.

במחברת בה רשם את הדיאלוג הוא הכין רשימה של חשודות.  היה את
דנה ויינר - בלאקרית לבנת עור שלבשה איפור כבד, תכשיטים,
וחולצות של להקות רוק כבד.  יגאל גם העיר שהיא נראתה בבית
קברות ביום שישי לפני שבועיים.  חופית צור היתה עוד מועמדת -
חנונית חרשנית ממושקפת עם תלתלים שחורים שנראו כאילו שלא נחפפו
כבר חודשים, שמועה שיגאל אישר.  היתה גם מיכל גרוסמן - אחת
מהבנות היותר נחשבות בשכבה שלפי דיוחיו של יגאל מדגמנת בסוכנות
יולי כבר חצי שנה.  עוד היתה רונית רגב - בחורה חביבה נמוכה
ומאוד שקטה שמנגנת על פסנתר כבר עשר שנים.  גם מירי תורג'מן
היתה ברשימה - מרוקאית חטובת גוף שהלכה בבגדים צמודים.  יגאל
טען שאבא שלה מנהל כמה מכוני בריאות בתל אביב.

לא משנה לאן יוני הלך, רק מחשבה אחת עברה בראשו בלולאה
אינסופית -  מי השאירה לו את ההודעות ?  כל אחת מהחשודות יכלה
לעשות את זה.  הגיעה שוב השעה לשיעור במחשבים, ויוני התיישב
ליד אותו שולחן שגרם לו לכל כך הרבה אושר וכל כך הרבה סבל.
אחרי שהתיישב כמעט נפל מהכסא.  בהודעה שלה רשמה נערת
המיסתורין:  "מצטערת שלקח לי הרבה זמן להגיב.  תגיע ביום שישי
בהפסקה הגדולה לשולחן אם אתה עדיין רוצה להיפגש".  ההודעה הזאת
גרמה לו לרחף באוויר.  הוא הרגיש כאילו שהוא התאהב במי שהשאירה
לו את ההודעות, ולמרות שלא ידע איך היא נראית לא היה אכפת לו
בכלל.

ביום שישי באותו השבוע יוני קם מוקדם בבוקר, התקלח, שם בושם,
ג'ל בשיער, והתלבש בבגדים הכי יפים שהיו לו בארון, שהיו אומנם
די חנונים, אבל גרמו לו להראות ולהרגיש מעולה.  הוא העיף את
המחברות מהתיק שלו ושם במקומן 12 ורדים אדומים שקנה בשביל
הבחורה המיוחדת ויצא לדרכו.  חבריו החנונים לא הבינו מה קרה
שהוא מתהלך פתאום עם גב זקוף וחיוך על הפנים.  בדיוק בשעה 12
הפעמון צלצל וההפסקה הגדולה התחילה.  יוני קם ומיהר לשולחן
הגורלי.  כשהגיע הכיתה היתה ריקה לגמרי.  הוא שפשף את השיניים
הקדמיות שלו עם האצבעות בשביל להבריק אותם והעביר את היד שלו
בשיער בשביל לסדר אותו.  פתאום הוא שמע צעדים מתקרבים והלב שלו
נפל לרצפה מרוב מתח, מתח שהתמוסס כשראה את חופית!  אבל היא
פשוט עברה לה ליד ולא נכנסה לכיתה.  

כשיוני הרהר לעצמו למה חופית לא נכנסה לכיתה, רגל נשית דרכה
בעדינות דרך הדלת.  יוני לא האמין למראה עיניו.  זאת היתה
מיכל!  כל הבנים רוצים אותה, והנה הוא, יוני, עומד איתה פנים
מול פנים!  מיכל נעמדה מולו, סקרה אותו, ואמרה בנימה של תקיפות
"זה אתה ?"  הוא השיב כשליבו פמפם כמו מנוע של למבורגיני
"זאת...זאת...זאת א...א...ת ?"  היא הוציאה אויר מפיה, החמיצה
את מבטה, ואמרה "ידעתי שלא הייתי צריכה לעשות את זה.  חשבתי
שתהיה גולש, או אופנוען חתיך, אבל לא תיארתי לעצמי שתהיה חנון!
אני מצטערת, לא הייתי צריכה לעשות את זה".  החיוך שהיה על
פניו של יוני נמחק כשהחתיכות השבורות של ליבו נפלו לריצפה.
הוא הסתכל למיכל ישר לתוך עינייה הכחולות וענה לה.  "חשבתי שאת
מרגישה כמוני.  חשבתי שאת מבינה אותי ולא שופטת אנשים לפי
המראה שלהם.  חשבתי שיש לנו משהו מיוחד,  אבל טעיתי, את בדיוק
כמו כולם.  הבאתי את הפרחים האלה בשבילך"  הוא דחף את הפרחים
ליד שלה, מה שדקר אותה וגרם לה לצווח קלות, ורץ החוצה.  יוני
רץ כל הדרך אל הבית שלו, עלה לחדרו, נעל את הדלת מאחוריו, ובכה
את הבכי הכי חזק שבכה אי פעם.