הנערה מחצור הגלילית
סיימה צבא ואוהבת פסלים
והיא לא מאלה שמבינות באומנות בשביל להבין,
היא אפילו לא אומנית,
(אומנים מתיימרים להבין)
היא פשוט קוראת ספר של עמוס עוז
ומזכירה לי שהכי חשוב זה לקרוא.
אני כבר לא קוראת.
לי יש את המוזיקה שלי
אותם שירים עושים לי, כמה מחניק,
לחשוב את אותן מחשבות
כך נסיעה של כמה שעות
הופכת להיות
לא פורייה בכלל.
אני תקועה, אני אומרת,
ריקה, אני יודעת, לא קוראת,
מאזינה ולא
שומעת
הנערה מחצור הגלילית
מציעה לי למצוא את עצמי איפה שאני עכשיו
ולא לחפש שינוי
שלא קיים.
היא אמרה בשלב מסויים
שגם היא לא נהנתה בצבא
אפילו שהדריכה טיולי ילדים
בגליל.
בתיק יש לה
מזרן שטח בשביל סיני
ובשביל של האוטובוס הזה
אני נוסעת הביתה, אבל היא נדמת
חופשית הרבה יותר ממני.
רוב הנסיעה לא דיברנו
לקראת הסוף הבנו
ששתינו כן הרגשנו בנוח ושאולי
תשדורות בלתי מילוליות מטעות ובודאי
שאני לא צריכה להתייחס למה חושבים עליי
סתם אנשים באוטובוס
אם אני קרבית או אם אני יפה או
ידעתי קצת
שזה כן אכפת.
לנערה מחצור הגלילית
יש אהוב בנווה סביון
וזה קצת מזכיר לי
שגם מישהו מחכה לי אפילו
שהוא לא יגיד ככה אף פעם
(גם אני, מצידי,
אראה באור מגוחך לקרוא לו "אהובי")
היא שואלת
שאלה שעתידה להדהד
למה אכפת לי
ואוסרת עליי לענות.
אני יודעת
שמשהו רע קורה
כשאפילו שם כמו
"סיפור על אהבה וחושך"
לא עושה לי אסוציאציות כלשהן
(רק שלטים שמקרבים אותי הביתה עושים לי הרגשה טובה. עצובות הן
אסוציאציות המקום ולא המהות, הקרבה ולא המרחק)
ובכל זאת אני לא יכולה להפסיק
שיהיה לי אכפת מה סתם אנשים באוטובוס
חושבים
עליי.


לחייל שנסע איתי טרמפ
יש מילים גדולות ובורגניות
על הטסט שיעשה לאוטו
עוד ארבעה חודשים.
אנשים כמוהו עושים לי להעריך
נערות שקוראות עמוס עוז
ולא מדברות
כמעט כמה שעות
של נסיעה.

2/6/03