קייטי אף פעם לא בוכה. היא בוהה בתמונה שלו. הזכרונות מציפים
אותה. כל כך יפה, כל כך מוכשר. אבל הוא כבר לא כאן איתה יותר.
"אני תמיד אוהב אותך," הוא היה אומר, ומנשק אותה.
אתה אוהב אותי גם עכשיו? היא תוהה לעצמה. התהייה מה חשב לעצמו
באותו רגע והשאלה למה מענה ומייסרת אותה יותר מכל אחר.
קייטי אף פעם לא בוכה. היא מנסה להבין איך זה שמעולם לא הבינה
אותו באמת. למה הוא מעולם לא רמז על כך?! או שבעצם כן?... רק
עכשיו היא נזכרת. רק עכשיו היא חושבת על זה. חבל שזה לא בא
אליה בזמן. אבל עכשיו זה מאוחר מדי.
קייטי אף פעם לא בוכה. היא מלטפת את בטנה, ואז כורכת את
זרועותיה בחיבוק. היא חושבת על מה שמתפתח בתוכה כרגע. על אף
אובדנו, הוא בכל זאת השאיר אחריו משהו בשבילה - או יותר נכון -
משהו בתוכה. חיים חדשים... היא מחייכת לעצמה. מישהו אמר פעם
שכל סוף הוא התחלה חדשה. מישהו צדק.
קייטי כנראה נמצאת במצב של אי-שפיות זמנית כרגע, כי היא בוכה.
למרות שהיא עדיין מחייכת. דמעות זולגות על לחייה, ואלו הן לא
דמעות של אושר. כרגע שומדבר לא ישמח אותה. שום דבר. היא אפילו
לא טורחת לנגב אותן. בפעם הראשונה, אחרי הרבה מאוד זמן, היא
מרשה לעצמה להוציא הכל החוצה.
היא נקרעת. הוא קורע אותה מבפנים. שניהם... היא לא יודעת מה
לעשות עם עצמה. היא לא יודעת מה היא רוצה מעצמה. היא מרגישה
כאילו כל מה שבא לה לעשות זה רק להצטרף אליו, אך יש לה איזו מן
מחוייבות שמונעת זאת ממנה. היא מרגישה, כמו שהוא הרגיש באותו
הרגע.
היא מפסיקה לבכות.
היא הבינה.